להעלים את חמאס לחלוטין. לשחרר סוף־סוף גם את העולם, וגם את תושבי רצועת עזה, ובעיקר את תושבי מדינת ישראל, מהמשך חיים כשחמאס ממשיך להיות ארגון שולט עם כמויות נשק והיקף מערכי לחימה כל כך אדירים.
אבקש לא להשמיע לי עכשיו את כל ניסוחי רפיון הידיים, ואת המחשבות העמוקות בשאלה "מה זה ניצחון? האם עד שהחמאסניק האחרון ימות?". אני באמת רוצה שהחמאסניק האחרון ימות, אבל גם אם החמאסניק האחרון יישאר על הרגליים בלי נשק, ורק בליבו יישאר חמאסניק, אראה בזה ניצחון מספק.
את זה אנחנו צריכים להשיג, ואת זה עושים החיילים הנפלאים של צה"ל, שקשה להאמין כשרואים את הביצועים שלהם. אני לא חושב שאומרים את זה מספיק, כי אנחנו חיים בתקופה שבה רוב החדשות הן יבבות חרדה וניסוחי הפחד מפני מה יקרה מכאן ומה יקרה משם.
בכייה גדולה ואוי ואבוי גדול מה יקרה. הרבה פרשנים הם אסטרטגים אחוזי אימה, וכולם מבטאים הבטחה, שחלקה אפילו בעלת טונים סמויים של תקווה, שביבי לא יכניע את חמאס כניעה ללא תנאי. לי ברור מה יקרה אם לא נכניע את חמאס סופית. אני חושב שכל אחד שמתרכז חמש דקות מבין מהם המחירים של חיים לצד חמאס שטורח בלי הרף להשמיד את תושבי מדינת ישראל.
ביבי אמר שנהיה ספרטה. ניסוח קצת לא אופנתי כרגע. זה היה מאוד באופנה בעבר. היינו ספרטה. שנים רבות הציונות הייתה ספרטה. הקיבוצים שהובילו את הציונות היו ספרטה. לאט־לאט גילינו את תפנוקי החיים שאינם ספרטניים. עכשיו אנחנו חיים בתקופה מוזרה: אנחנו ספרטה, עם תפנוקי אורחי המסיבה הכי הוללת של קליגולה ברומא.
רמת החיים בישראל היא מהגבוהות בעולם, והנה האבסורד, במובן היפה של המושג אבסורד: אותם צעירים שחיים בתפנוקי ישראל של המאה ה־21 התגלו ומתגלים כל יום כעמידים וכנחושים ביותר בין הספרטנים. אותו דור שלעגנו לו כדור הטיקטוק הופיע פתאום מול העיניים כדור של גיבורים אמיתיים. גיבורים שהעם היהודי, וגם העולם שוחר החירות, יזכרו לדורות. בכלל, כל הימים האלה ייזכרו לדורות.
יש משפט אחד שחזרתי וכתבתי ברשתות החברתיות אין־ספור פעמים במשך כל התקופה האחרונה. בכל פעם שהרשת מעלה לי תמונה של אחת החיילות או הקצינות שנהרגו ב־7 באוקטובר או תמונה של צעירה שנרצחה במסיבת הנובה, או של אדם צעיר אחר שנטבח, אני כותב כך: "לא נשכח, ולא לא לא נסלח". החיילים הישראלים שפועלים עכשיו בתוך העיר עזה פועלים גם כדי להעניש עונש חינוכי. לא נסלח. דורות קדימה לא נסלח.
הכל מלווה כל הזמן בשאלה "איך זה קרה". איך 7 באוקטובר קרה? השאלה הזו קיבלה עוד תפנית קטנה השבוע כשאיילה חסון, בולדוזר ו־D9 של עיתונות שטח ועיתונות אולפן, שמהדורת החדשות שלה בטלוויזיה היא המרתקת ביותר כיום, פרסמה את סרטון טייס מסוק הקרב הרואה עשרות טנדרים לבנים ולא יורה עליהם.
הסרט מראה בבירור איך הוא מתקשר למפקדיו, והם לא מבינים את משמעות הדיווח. מה לא מובן? הרי אם נהג בדרגת טוראי היה נמצא במקרה בחדר הפיקוד באותו רגע, הוא היה מתפרץ ואומר: "טנדרים לבנים? הרבה? אלה מחבלי חמאס! אני רואה אותם מהבוקר בכל הטלוויזיות והטלפונים. תפציצו אותם!". הוא בטח היה מקבל הורדה בדרגה לתת־טוראי כעונש על ההתפרצות, אבל מישהו היה מבין מה קורה.
כל כך הרבה דברים שעמדו לנו ברור מול העיניים לא הבנו. לא רצינו להבין. היה לנו נוח לא להבין. סירבנו להבין. אני מתחיל לקוות ומתחיל להאמין שהיום והשבוע, כשצה"ל לוחם להכנעת חמאס, אנחנו מתחילים להבין.
התרעות פיקוד העורף