סיפורו של ים המלח הוא הרבה מעבר לנוף גיאוגרפי או כימיה של מינרלים. הסיפור עשוי להוות מראה לערכים של המדינה, לבחירותיה הכלכליות ולמחויבותה לדורות הבאים.
כידוע, מדובר באחד המקומות הייחודיים ביותר על פני כדור הארץ, אחד מפלאי תבל, אגם מלוח בעומק של יותר מ-400 מטר מתחת לפני הים, עם נוף מפעים, חשיבות אקולוגית, מדעית ותיירותית אדירה. השאלה כיצד אנו מתייחסים אליו היא מבחן לאומי של ממש. האם כמדינה נמשיך להתייחס אליו כמשאב תעשייתי לניצול עד תום, או שנבחר להשיב לו את חייו ולהפוך אותו לפלא עולמי גם לדורות הבאים.
וקצת היסטוריה. שורשי הסיפור חוזרים אל ימי המנדט הבריטי. כבר אז הוענקו זכויות הכרייה לחברת האשלג הארץ ישראלית ומדינת ישראל שקמה ירשה את ההסדרים הללו. בשנת 1961 נחקק חוק זיכיון ים המלח, שהעניק לחברת מפעלי ים המלח הרשאה לכרות ולעבד מינרלים לתקופה של שבעים שנה. באותם ימים ההיגיון היה ברור. ישראל הצעירה נזקקה למנועי צמיחה חדשים, ליצוא, למטבע זר ולתעסוקה בפריפריה. הזיכיון הפך למנוע כלכלי אדיר שהניב תמלוגים, מיסים והיטלים שזרמו לקופת המדינה, אלפי עובדים שמצאו את פרנסתם, כאשר האזור כולו נהנה מצמיחה. מפעלי ים המלח נחשבו לסמל ישראלי של הצלחה תעשייתית וחדשנות טכנולוגית.
לצד ההצלחות, ראוי לציין כי מחיר הניצול הולך ומצטבר. מפלס ים המלח ירד מאז שנות השבעים ביותר מארבעים וחמישה מטר כאשר זה יורד בקצב הולך וגדל. יותר מ-300 קילומטרים רבועים של קרקע נחשפו והתייבשו. החופים נסוגו, תשתיות קרסו ובולענים נחשפו כולל הסיכונים הנגזרים מכך.
תמונה זו מעמידה מראה די כואבת ברמת מדינה בהיבט של ניהול משאב ציבורי המוחזק בנאמנות על ידי המדינה עבור אזרחיה. חלק מהכאב נגזר מכך שחלק מהביקורת איננה חדשה. כבר בשנת 2019 צוות בין-משרדי בראשות משרד האוצר המליץ על צעדים מקיפים כהערכות לקראת תום תקופת הזיכיון הגם שזה צפוי להסתיים בשנת 2030. המורכבות והמשמעות נכון שיביאו להאצת התהליך, בזה, הכנת מכרז חדש ושקוף, קביעת מחיר מינימום ותמורה הוגנת לציבור, הגבלת שטחי הזיכיון לשימושי תעשייה חיוניים בלבד, חיוב בשיקום מפגעים קיימים והקמת קרן ייעודית שתאגור את ההכנסות ותשקיע בשיקום ובפיתוח האזור.
ההמלצות הללו סימנו כיוון ברור, אך יושמו באופן חלקי בלבד. הממשלה הציגה בשנת 2024 עקרונות לקראת חידוש הזיכיון, והמשרד להגנת הסביבה החל לגבש טיוטות לתנאים סביבתיים מחייבים. אולם בשטח, הפער בין המלצות הוועדות לביצוע בפועל נותר גדול, זאת כפי שעולה בדו"ח מבקר המדינה.
הכרעה אמיתית צפויה להגיע בשנת 2030, עם סיום הזיכיון. השאלה היא לא רק אם לחדש את הזיכיון או לא, אלא איזו תפיסת עולם תוביל את המדינה.
המשך הכרייה יבטיח הכנסות של מאות מיליוני שקלים ותעסוקה מיידית, אך יעמיק את הפגיעה ויטיל עלויות סביבתיות וחברתיות כבדות על הדורות הבאים. הפסקת הכרייה והשקעה בשיקום ידרשו השקעות עצומות בשנים הראשונות בפעילויות של קציר מלח, טיפול בהר המלח, שיקום בריכות דרומיות וחופים, אך מנגד, ניתן יהיה להפוך את ים המלח ממוקד תעשייתי מתכווץ למוקד תיירותי וסביבתי בקנה מידה עולמי.
כדי להבין שהחזון הזה איננו חלום רחוק, כדאי להביט אל דוגמאות מהעולם. גרמניה, לדוגמה, סגרה בעשור האחרון עשרות מכרות פחם והסבה אותם לאזורי תרבות, תיירות וחינוך. בוויילס, עם סגירת מכרות הפחם, הוקמו קרנות "מעבר צודק" שהשקיעו בהכשרות, בחינוך ובתעשיות חדשות. בצ'ילה, מעבר מתעשיית נחושת מזהמת לתיירות טבע ואנרגיה מתחדשת יצר מקורות פרנסה חלופיים. במקרים רבים, ההשקעות הראשוניות היו עצומות, אך בתוך עשור התברר שההכנסות מתיירות, תרבות ושירותים עולות על הכנסות הכרייה. הדוגמאות הללו מראות שהמעבר הוא אפשרי, ואפילו מניב תשואה הולמת כמותית ואיכותית.
גם בישראל, הפוטנציאל ברור. כיום מבקרים באזור ים המלח יותר למעלה ממיליון תיירים בשנה. עם שיקום והכרה בינלאומית, המספר עשוי לגדול משמעותית. הכנסות מתיירות, מלונאות, בריאות, חקלאות משקמת ומחקר אקדמי עשויות להגיע לסכומים משמעותיים ביותר. מדובר בהכנסות יציבות, פחות תנודתיות ממחירי מינרלים בכפוף כמובן לתנודתיות הנגזרות מהמצב הביטחוני והגיאו-פוליטי. בנוסף לכך, פרויקט לאומי בסדר גודל שכזה, מעבר להיותו סמן תרבותי וערכי, יכול אף לזכות במימון בינלאומי מקרנות אקלים, שימור ואונסק"ו. במילים אחרות, השקעה זו יש בה בכדי להחזיר את עצמה כלכלית, חברתית וסביבתית.
ויש להדגיש ששיקום אינו יכול להתרחש בחלל ריק. כמובן שזה איננו מהלך נטול סיכון, אך ההסתברות להצלחה תעלה ככל שתהיה מעורבות ותמיכה ממשלתית וציבורית ראויה. יש להביט בעיניים פקוחות על הקהילות התלויות במפעלים. עובדים שחייהם נבנו סביב התעשייה, ראשי ערים שחוששים מקריסת מקורות פרנסה, יישובים שלמים שהכלכלה המקומית שלהם נשענת על פעילות המפעלים.
כאן נכנס המודל של "מעבר צודק". מודל של "מעבר צודק" (Just Transition) מתאר מסגרת חברתית-כלכלית שמטרתה להבטיח שהמעבר מכלכלה המבוססת על דלקים פוסיליים ופעילות מזהמת לכלכלה ירוקה, דלת-פחמן ובת-קיימא, לא יותיר קבוצות אוכלוסייה שלמות מאחור.
דיון על "מעבר צודק" רלוונטי במיוחד בהקשר של ים המלח כאשר השאלה איננה רק סביבתית, אלא גם חברתית, כאשר יש לדון ולתת מענה איך מאזנים בין צורכי העובדים והקהילות התלויות בתעשיות מסורתיות לבין אחריות ארוכת טווח לדורות הבאים ולמערכת האקולוגית.
במסגרת זו, המדינה צריכה להבטיח פיצוי נדיב לעובדים, להקים מערכי הכשרות מקצועיות ולהשקיע ישירות בתעסוקה חלופית. זהו תיקון חברתי לא פחות מסביבתי. ראוי לציין כי העובדים אינם אויבי הסביבה. הם שותפים מלאים אם המדינה תדע לכלול אותם בתוכנית.
ירידת המפלס אינה תוצאה של כרייה בלבד אלא גם של הסטת מקורות מים, ולכן נדרשת פעולה משותפת עם ירדן והרשות הפלסטינית. לכן, שיקום אזורי יכול להפוך את ים המלח מסמל של הידרדרות מתמשכת לסמל של שיתוף פעולה במזרח התיכון.
ההכרעה, אם כן, אינה רק כלכלית. היא ערכית. היא שאלה של סדרי עדיפויות ושל הסתכלות וחזון בין דורי. האם נהיה הדור שיישם את האזהרה "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה", או הדור שיבחר להפוך את ים המלח לסיפור של תיקון?
כדי לא לעמוד הסוף עשור מול שוקת שבורה, דרושה החלטה אמיצה כבר היום לפיה יש לפעול לשיקום ים המלח, בין היתר באמצעות הקמת קרן לאומית לשיקומו, לחייב את הזכיין לשאת בעלויות סביבתיות, לתכנן מנגנוני פיצוי ותעסוקה חלופית ולהציב את השיקום בראש סדר היום הלאומי. זוהי לא רק שאלה סביבתית, אלא מבחן לערכיה של מדינת ישראל וליכולתה לחשוב מעבר לאופק הפוליטי.
ים המלח נמצא בצומת שאין ממנו דרך חזרה. מדינת ישראל יכולה להאריך עוד מעט את הרווח התעשייתי ולהשאיר לדורות הבאים נוף חרב או לבחור להפוך אותו מחדש לאחד מפלאי תבל, לא רק במובן הטבעי אלא גם במובן הערכי המסמל ניהול אחראי של משאב ציבורי לטובת הכלל. ההכרעה בידינו, והיא תעצב כאמור לא רק את עתיד ים המלח.
התרעות פיקוד העורף