“אה, כבר מתקמצנים?", שלח אביהו את ידו אל חבילת העלונים שאותם החזיק הנציג בידו ולקח עוד חבילה לא מבוטלת. “אם על ברושורים שעולים שליש לירה אתה מתקמצן איתי, אז על איזה פינוקים אתה מדבר? בטח תספרו לי כל ביס שם, בבית הזקנים שלכם".
נציג המכירות אכל יפה־יפה את התחכמותו של אביהו, ומרוב שפחד שהאיש המבוגר, בעל השפם הלבן שכמעט כבר לא רואים, יפסיק את התעניינותו בבית הדיור המוגן החדש שעתיד להיפתח בחודשים הקרובים בקריית מוצקין, הניח בידו את כל חבילת הברושורים. “אצלנו לא סופרים", קרץ הנציג כמסגיר סוד, “קח את כולם ותחלק, ואם תביא עוד חברים שיירשמו, תקבל גם אחוזים", הפליג.
אביהו צחק, הניח את חבילת העלונים על ערימת העיתונים על שולחן, ביניהם "מעריב", "ידיעות אחרונות", "הארץ" ועוד אחד מקומי. קם ממקומו בקושי והרים את שתי כוסות הקפה הריקות, רומז בעדינות לנציג שבא אל ביתו זו הפעם הרביעית, שהגיע זמן ללכת. “הפעם תחתום, מר זלצברג?", שאל הנציג ליד הדלת.
אם הם למדו ממנו משהו, יעשו מזה כסף ולא ילכו שולל אחר הרגש. לו חנה עוד הייתה בחיים, לעולם לא היו עוזבים את הבית הזה, כשהיא חיה - הקירות נשמו, הבית דיבר איתם, והעציצים נשארו ירוקים גם כששכחו להשקות אותם. אבל ביום שהיא הלכה, הכל הלך איתה. ועתה, הוא חי בין קירות מצהיבים וארבעה חדרים יותר ממה שהוא צריך.
באשפוז השלישי שלו, אחרי ששוב נפל באותה המדרגה בכניסה לבניין המתפורר וחסר הוועד שבו גר, כחכחו שלושת בניו בגרונם, אף אחד מהם לא העז להעלות בפניו את צמד המילים “בית אבות". הוא חסך מהם את הטרגדיה הכרוכה בלבגוד בכל ערכיך ולשלוח את מולידך לשם, ולאחר ביקור הרופאים, הביט בהם ואמר, “אני רוצה לעזוב את הבית, קשה לי בו מדי".
שלושתם הציעו את ביתם, כמעט מיידית, אבל גאוותו ופיקחותו יקרו לו מדי. הוא לא ייכנס בין בני זוג, ולא יבקש מאף אחד מנכדיו לפנות את חדרו בשבילו, או חלילה, בשלב מאוחר יותר, להאכיל אותו ולהחליף את צרכיו. “בונים מקום חדש, איפה שהייתה פעם קופת החולים, אני רוצה לשם".
בעיתות מלחמה, והיו המון כאלה במרוצת השנים, הייתה תקווה מדושנת עונג, מביטה על ראומה וחנה החובקות את ילדיהן במקלט ואומרת “אתן רואות? לאיזה עולם הייתי מביאה ילדים? לאיזה?". בתחילת שנת הלימודים, גם בפורים, ביום התחפושות ובימי האם - הסתגרה בביתה, האושר הזה היה נחלתן של האמהות.
אבל הייתה להן חברות אמיצה, לשלוש המשפחות הללו. חוץ מפעם אחת, שבה התחבר אביהו לחשמל של הבניין וחשב שלא ישימו לב, מה שגרם לריב גדול ולנתק של חודשיים שלמים, לא היו ביניהם שום מריבות, דם רע לא עבר, ובכל פעם שמישהו הרגיש קצת חוסר או דכדוך, מילאו את סלונו בצחוק, דיבורים על פוליטיקה, ובדיחות מחפיצות כל כך, עד שעלה הירח וחלף לו העצב.
אביהו סיים את הכעכים, ניער את חולצתו ושמע את רשרוש השומשום על הרצפה. “אחר כך אני אנקה, חנה, אל תעשי סצינה", לחש. הוא ניגש אל חדר המזווה הסמוך למטבח, נעמד על קצות אצבעותיו הכחושות, שלח ידו אל המדף העליון והוריד משם מזוודה גדולה ומאובקת.
אחרי שניקה אותה מעט, ניגש אל ארון הבגדים בחדר השינה ובבת אחת, ומבלי למיין הכניס את כל הבגדים שיכול היה לדחוס לתוכה. רגע לפני שסגר אותה, נעמד, ופתאום עלה בו רעיון.
ואחר כך, כשראומה תצעק שהצלי יצא מתוק בדיוק כמו של חנה, וכשתקווה וישראל יכריחו את כולם לשתות עוד יין שהביאו מפורטוגל וכשזוג הרוסים לא יפסיק לאכול ויבקשו עוד מהראש של הדג כאילו זו מנה בפני עצמה - רק אז ייגש אל השולחן הקטן, ירים את העיתונים שהצטברו ושאותם הוא גם ככה כבר לא קורא, ישלוף את העלונים הרבים, ישוב אל השולחן, יספר להם ויחלק ביניהם.
אחר כך יבקש מישראל עוד קצת יין, ישתה, יעצום עיניו ויתפלל. הוא צריך לעזוב, הוא חייב לעזוב, ולא משנה לו באיזה בית יגור, אבל לפחות שהשכנים יישארו אותם השכנים. שנה טובה.
התרעות פיקוד העורף