החולניות הזאת משגעת אותי. אני מקשיב לכל המלעיזים, מתוכנו, על מדינת ישראל, ולא מאמין למשמע אוזניי. האם הם פשוט אינם רוצים – בלי להסתיר זאת – בניצחונה של המדינה היהודית, זאת שעליה חלם העם היהודי במשך אלפיים שנות גלותו? קשה להבין את העיוות הזה, אבל הוא קיים. אי אפשר שלא לשמוע, לדוגמה, את אהוד אולמרט, בערוצים זרים, מספר לאומות העולם שצה”ל עוסק בהשמדת עם, כביכול, ושמנהיגיו של העם היהודי מבצעים פשעי מלחמה. והוא לא היחיד שיורד לשפל הזה. גלגלי האנטישמיות – אלה האנשים שמניעים אותם.
הרמז שלו היה ברור: הממשלה הנוכחית תעשה הכל כדי להישאר בשלטון. כשדברים כאלה נשמעים מפי מי שהיה סגן הרמטכ”ל, ברור לשומע שהכוונה היא שאין, בפועל, דמוקרטיה אמיתית במדינה היהודית – ושיש להטיל ספק בהחלטות אופרטיביות של העומד בראשה, כגון בהחלטה לפגוע במתקני ייצור הנשק הגרעיני באיראן.
שתי הדוגמאות האלה הן רק המקצת שבמקצת ממה שמתחולל בימים אלה ברחובותינו. “המחנה האחר”, זה שבמרכזו כת של מיוחסים, אינו בוחל בכל מה שלדעתו יחזיר אותו למרכז הבמה. דברי ההסתה שיוצאים מפי תומכיו מפורשים. השפלות שבהם, אין מחליאה ממנה. בעיניי, אין במחנה הזה מאומה. קודם כל משום שעגלתו ריקה. רק התאווה לשלטון מניעה את חבריו. הזהות היהודית של מדינת ישראל היא לצנינים בעיניהם.
התרעות פיקוד העורף