דיבורי הייאוש הולכים ומתעצמים אל מול המציאות הקשה, ויש כאלה שאף אורזים את מטלטליהם ועוברים למדינות מעבר לים. דווקא בגלל האיום על זכותנו הבסיסית לחיים, חשוב לפעול נגד ממשלת הדמים, ויש הרבה דרכים לעשות זאת.
לפני כשנתיים, המדינה שאמורה להגן על חיינו, כשלה מול המתקפה הרצחנית של חמאס, ומאות אזרחים וחיילים נטבחו ביום אחד. מאז, צה"ל הצליח לשקם את הגאווה הלאומית במבצעים מתוחכמים, אך תחושת הפקרת החיים רק מתעצמת. כבר חודשים ארוכים ברור לכל מי שעיניו בראשו, שלממשלת ישראל לא אכפת מחיי אדם - פלסטינים וישראלים. רשימת המתים הולכת ומתארכת בכל יום.
בכל יום מצטרפים עוד עשרות הרוגים לעשרות אלפי הגברים, הנשים והילדים הפלסטינים שכבר נהרגו ברצועת עזה, וחפים מפשע נרצחים גם ביהודה ושומרון על-ידי טרוריסטים יהודים. אך מסתבר שגם חיי יהודים חסרי ערך בעיני ממשלת ישראל הנוכחית. ממשלה שמטרפדת כל אפשרות לעסקת חטופים - השיא היה כמובן בשבוע שעבר, עת הממשלה שלחה את חיל האויר להרוג את נציגי המשא ומתן לשחרור החטופים - מעבירה מסר ברור. בעיניה, החטופים שנותרו חיים הם מכשול שיש להסיר. גם חיי חיילים זולים בעיני הממשלה. מאות ההרוגים ועשרות אלפי החיילים הפצועים בגוף ובנפש לא מונעים מהממשלה לשלוח שוב אלפי חיילים לכיבוש העיר עזה, בניגוד מוחלט להמלצות הדרגים הביטחוניים.
יתר על כן, בהפעלת הכוח חסרת האחריות של הממשלה היא מסכנת את כולנו – החל מחשיפה של אמצעי לחימה סודיים ועד לפגיעה אנושה ביחסים הבין לאומיים של ישראל כולל עם מדינות האזור שביחסי שלום איתנו. במקום לנצל את העובדה שחמאס, אירן והאיסלאם הרדיקלי מאיימים על כל מדינות המזרח התיכון כדי לגבש קואליציה כנגד הציר האיראני-ג׳יהאדיסטי, הממשלה גורמת להתקרבות מדינות המזרח התיכון לאירן ולשיתופי פעולה נגדנו. רק מי שליבו גס בחיי החיילים והאזרחים יכול להעדיף מלחמת נצח על פני פתרון מדיני.
גם בתוך מדינת ישראל הממשלה אדישה לחיי אזרחיה - מאפשרת מערב פרוע רצחני ברחובות הישובים הערבים, מנסה להעלים מתודעת הציבור את העלייה במספר מקרי המוות בתאונות דרכים, ולא עושה דבר נוכח העלייה במקרי הרצח של נשים.
מה אמורים לעשות אזרחים כאשר ממשלתם הופכת אדישה לחיי אדם ומוכנה להקריב אותם? ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של אזרחים ששכנעו את עצמם שהפתרון הוא "להוריד ראש" ואפילו להתקרב לשלטון הדמים. ההיסטוריה, כמו גם ההווה במדינות דוגמת סין, רוסיה ואפגניסטן, מלמדים שהמחיר של הטקטיקות האלה הוא שלטון דיקטטורי שקשה מאד להפיל, פחד ודיכוי כמציאות חיים יומיומית, עוני של רוב האוכלוסייה, ונחשלות מדינתית ברוב התחומים.
מדינת ישראל מדרדרת לשם במהירות מבהילה – ממשלת ישראל מנסה להפוך את ישראל לאוטוקרטיה דתית קיצונית, בין היתר תוך הרס מערכת החוק, השתלטות על המשטרה וניסיון להשתלט על התקשרות ועל השב״כ (במינוי דוד זיני). במובנים מסוימים אנחנו כבר במצב של שלטון יחיד, כאשר, נתניהו פועל שוב ושוב בניגוד לעמדת ראשי מערכת הביטחון, מקבל החלטות לבד בניגוד לכללי המנהל התקין, ומעדיף את האינטרסים שלו על פני האינטרסים של מדינת ישראל. התגובה לדוח הביניים של ועדת החקירה בפרשת הצוללות, שבמדינה מתוקנת היה מוביל להתפטרות מיידית של ראש הממשלה, היא דוגמא חיה לעומק התהום השלטוני שבו אנו כבר נמצאים.
מול הסכנה הגדולה יש גם תקווה - רוב אזרחי ישראל חושבים שחיי אדם זה ערך מקודש ורוצים לחיות בדמוקרטיה. לכן במקום להתייאש יש להתגייס לקרב של חיינו, על חיינו כאן. כולנו יכולים, עדיין, לצאת להפגנות, לכתוב פוסטים, לשתף פוסטים וציוצים של אחרים, לחתום על עצומות, להצטרף לקבוצות מחאה ופעולה רלוונטיות ברשתות החברתיות, לתת גב כלכלי ומוסרי לכל מי שמתנגד לשלטון (ארגוני זכויות אדם, גופי תקשורת עצמאים, יוצרי תוכן פרטיים, עורכי דין שמייצגים עצירי שווא, ועוד), ולהיות פעילים בתנועות חברתיות כמו עוגן לעתיד, עומדים ביחד, בונות אלטרנטיבה, ואחרות. אנחנו יכולים גם לתקוע מקלות, גם אם קטנים, במנגנוני הרוע. בכל מקום שבו אנחנו נמצאים - הצבא, הכתה, או המשרד הממשלתי שבו אנחנו עובדים – חשוב שנביע את עמדתנו וחובה עלינו לסרב לבצע הוראות לא חוקיות של הממשלה. גם ממשלה לא מוסרית לא יכולה לפעול בלי שנשתף איתה פעולה. בלעדינו, היא אבודה. אובדנה הוא הצלת חיינו.
התרעות פיקוד העורף