השנה הזאת הייתה שנה עם "כאילו חיים". עשינו את כל הדברים הרגילים שאמורים להזכיר לנו שאנחנו עדיין בחיים. כאילו בחיים. טסנו לחו״ל, קנינו בדיוטי פרי, מישהו באמת צריך עוד בושם בבית? מילא, שיהיה. ראינו כדורגל של בית״ר, שמחנו עם דני אבדיה והנבחרת, צחקנו כשהבורסה זינקה, וחייכנו כשהילדות סוף־סוף הסתדרו בגן ובבית הספר. לפחות זה ירד מהראש. הצלחנו להתרגש מאימון טוב שבו שוברים שיא במשקולות, בריצה, במכון. התרגשנו מהיום שבו אמא הרגישה יותר טוב, ומפגישה עם חבר ותיק על כוס בירה, שבה השווינו כרס ונשירת שיער. שניהם, כצפוי, התקדמו ביחס הפוך. יותר כרס ופחות שיער.
צריך לומר את האמת: בפנים רובנו מתים־חיים. זו כבר השגרה שלנו. חודשים ארוכים. זומבים. נושמים בלי אוויר, שמחים בלי אושר, וישנים בלי רגע אחד של מנוחה. הנפש מותשת, מותקפת בלי הפסקה. פוסט־טראומה לאומית ששום פסיכיאטר לא ירפא, ייאוש מתמשך שרק מתפללים שייגמר. תודו בזה. כמה שמנסים להרים, וואלק, קשה. ממשיכים לחייך החוצה כי אין ברירה, אבל בפנים יש ריק.
כמה שאני מתגעגע לראש השנה מלפני שנתיים. כשעוד רבנו על רפורמות במשפטים ועל פוליטיקה. זוכרים? אז ישראל נחשבה לחלק מהעולם, לא סרח עודף שכולם מנסים להתרחק ממנו. מה למדנו? שתמיד יכול להיות גרוע יותר. תשמח ביום שאתה חי בו, כי מחר יכול לבוא גל מחורבן כפליים. קיבלנו שיעור לפנים. מאסטר קלאס.
השנה הזאת לימדה אותנו שיעור כואב על השגרה הנורמלית, האפרפרה: היא מתבררת כהמצאה גאונית. אין דבר מתוק יותר מהשעמום היחסי שהיה לנו. פקקים בכבישים, ויכוחים על יוקר המחיה, אפילו עוד דיון של ועדת הכנסת. מי האמין שנתגעגע לכל זה.
אני מאחל לעצמנו לשנה החדשה שנתעורר ונמצא שכל מה שעברנו היה חלום רע. כזה שאתה יודע שאתה בתוכו אבל מצליח להתעורר אחרי התפתלות ומאמץ רציני. שנגלה שהחטופים כבר מזמן בבית, שאין משפחות שכולות נוספות, שאין קבינט מתדרדר וחדלי אישים שמרפדים לעצמם את הכיסאות בזמן שהאדמה רועדת מתחת לכולנו. שאין שיאי פשיעה, שאין כבישים מרוצפים בדם, שאין מערכת חינוך קורסת וחברה שנראית כמו מריבה מתמשכת בוואטסאפ המשפחתי.
אני מתפלל שהשנה הבאה תגיע אחרת. שהפוליטיקאים הכי רעשנים, שנסקו בכאוס ובשנאה, יהפכו שוב לאזרחים פשוטים. שהעיתונאים הכי חלולים, שהיו למגה־סטארים, יגלו שיש ערך בשקט. שנוכל סוף־סוף להרים את הראש לא כי אנחנו חייבים, אלא כי באמת יש סיבה. ואם זה לא יקרה, אז לפחות שלא ייקחו לנו את רגעי ה״כאילו חיים״ הקטנים והמעטים שעוד שרדו: משחק כדורגל, כדורסל טוב, כוס בירה עם חבר, חיוך של ילדה שחזרה מהגן עם ציור עקום. כי אולי בסוף זה הסוד הישראלי האמיתי. לדעת להחזיק את ה״כאילו״ עד שהחיים האמיתיים יחזרו. אני רק מקווה שלא נידרש לעוד שנה שבה זה ימשיך להיבחן. הגיע הזמן שנחזור לחיות על אמת.
התרעות פיקוד העורף