את השטיח השעיר והרך שהיה מגולגל בדירה הקודמת הנחתי ליד הקיר שצמוד לחלון. בעיני רוחי ראיתי את פינת המדיטציה הקטנה שלי, את המקום הפרטי והאישי שכל כך פחדתי לאבד קם לתחייה במקום אחר, משודרג יותר וגדול יותר. לרגע לא חשבתי לוותר עליו. למעשה, השטיח והכרית הקטנה שמונחת עליו היו בין החפצים הראשונים שפרקתי מתוך הארגזים כשעברנו לדירה החדשה.
פעם ראשונה יחד, פעם ראשונה שלי, פעם ראשונה במקום שהוא רק שלנו. אני מתביישת להודות עד כמה פחדתי מהמעבר למגורים משותפים. עד כמה שאני מנסה להיות רכה וסלחנית עם עצמי על פחדים לא רציונליים מהעבר, זה עדיין נראה לי כל כך מגוחך. העולם מלא במלחמות, החיים קצרים, ואחרי כל מה שעברת, ממה לעזאזל את עוד מפחדת?
כמה משפטים בסגנון "בשביל מה למהר", שאמרו לי אנשים פה ושם, ריחפו מעל הראש שלי כאילו אני לא אישה בת 40 אלא בחורה חסרת ניסיון או נערה מתבגרת שעוזבת את הבית מוקדם מדי. בכל זאת, שינויים הם לא דבר קל לאף אחד, לא למי שמשתנה ובוודאי לא למי שאת משתנה לו מול הפרצוף, ועוד יותר מכך, גם עושה את זה בצורה דרסטית ולא צפויה. זה מציף חששות אצל כולם. ואולי מה שחושבים "כולם" הוא בסך הכל שיקוף של מה שקורה אצלך בנפש.
אבל גם לי לא היו חסרים פחדים משל עצמי. אחרי כל כך הרבה שנים לבד, איך אפשר פתאום לחלוק חלל ופרטיות, גוף ונפש ובעיקר לב. הוא, שכבר הגיע עם ניסיון רב־שנים, ראה אותי מתבוססת בחשש שהתערבב עם האושר והבטיח לתת לי להשתלט על חדר העבודה, "שתמיד יהיה לך חדר שתוכלי לסגור בו את הדלת", אמר לי, ואז הבנתי שאני אוהבת אותו כל כך, בלי קשר לזה, אבל עוד יותר גם בזכות זה.
לכלבה שכולה לב, זו שהגיעה כנדוניה יחד עם האהבה, היו תוכניות אחרות. עדיין לא ממש הכרנו, והיא הייתה הראשונה שהתמסרה אליי, כמו שרק כלבים יודעים להתמסר. נראה שהיא הייתה בטוחה שהמקום הנוח והמוגן הקטן שיצרתי בחדר העבודה הוא עבורה. בהתחלה עוד ניסיתי להילחם בזה, לסגור את הדלת כדי שלא תיכנס לחדר, להניח חפצים על השטיח כדי שחלילה לא יהיו שם שערות. בימים הראשונים זה עבד.
מאז אותו יום חדר העבודה מוגדר "החדר שלה". לפעמים היא נשארת שם שעות, לפעמים היא יוצאת לחלוק איתנו את הסלון, עד שנמאס לה וכמו נערה מתבגרת נכנסת לחדר ומסתגרת בו עד הבוקר. ואני? אפילו פעם אחת לא סגרתי את הדלת מאז.
זה גרם לי לחשוב על כל הפעמים בחיים שבהן הייתי שבויה ב"לא" במקום ב"כן", בטוחה שמה שאני רוצה זה בדיוק מה שאני צריכה, ובעיקר תקועה בתפיסה לא מעודכנת של עצמי, מכורח האינרציה של החיים ומתוך אזור נוחות שרק למראית עין נראה מאוד נוח, אבל הוא לא נוח בכלל.
לא קל לעשות שינויים, גם אם בפנים אנחנו יודעים שממש בא לנו להשתנות או לשנות. שינוי, לפחות מבחינתי, דורש לטפל בעצמך ובמקביל לנטרל את תסמונת "מה יגידו כולם". אני מקנאה באנשים שמצליחים לנטרל קולות רקע ותגובות מהסביבה. גם אם בסופו של דבר הבנתי שקולות הרקע של הסביבה הם בסך הכל הדהוד של פחד פנימי, כל אחד ומה שמערער את אזור הנוחות שלו.
כשמישהו מולך עושה שינוי משמעותי בחיים, הנטייה הטבעית היא לזוז באי־נוחות במקום, לא בגללו אלא בגללנו. לומר "בשביל מה?", או "אתה בטוח?" או "מה אתה צריך את זה?". פתאום מישהו מניח מראה מול המקום שבו אנחנו רוצים בעצמנו לנוע ולא עושים את זה, וזה אף פעם לא קל, להסתכל לאמת בעיניים.
אני מניחה שבימים אלה, עם הטירוף שקורה מסביב, כולנו צריכים עוגן, להישאר במקום הבטוח והיציב לכאורה, בלי תנודות דרסטיות מדי. אבל אנחנו לא מתארים לעצמנו כמה יכול להיות לנו טוב, יציב ובטוח יותר אם רק נעז להתנער מעצמנו ולזוז קצת.
התרעות פיקוד העורף