כשהייתי ילד קטן ואורי, אבי המאמץ, היה לוקח אותי לטיול ברחוב, הציבור התחלק לשניים: אלו שהביטו בנו בפליאה מעורבת בדאגה ואלו שפשוט הזמינו משטרה. הבדלי הצבע בינינו היו יותר מדי קיצוניים מכדי שמישהו יאמין שמדובר במקרה תמים של אב שלוקח את בנו לטיול. נראינו כמו מקרה קלאסי של משהו שסופו להיגמר בכותרת ראשית מזעזעת בעיתון. אני הייתי ילד אולטרה־בלונדיני, על סף הלבן, בעל גון עור של מישהו שחזר מחופשה בצד החשוך של הירח, והוא, אורי, היה הרבה יותר שחום ממני. במילים אחרות: הוא פשוט היה עיראקי, ואני פשוט הייתי שילוב של הוריי הביולוגיים האשכנזיים.
(הערת ביניים: מי שהולך לאיבוד בין הפרטים ומרגיש כי יש מידע שחסר לו אני ממליץ לו לגשת לוויקיפדיה ולגלות שם על מרבית הדרמה הביוגרפית שאני סוחב עימי. כמו כן להבנת האירוע מומלצת לצפייה סדרת הדוקו ״דיין המשפחה הראשונה״ פרק 2 ו־3 ביס או למנויי הוט ״החיים כשמועה״ - פרק 3).
אז כן, קוראים לי ליאור, ואני גדלתי במשפחה עיראקית. וכן, מגיל שנתיים, כשעברתי למשפחה המאמצת שלי, אני יונק קובה סלק, קובה בורגול, קובה דלעת, קובה שופטה, חצילים מטוגנים, עמבה (הרבה עמבה), קיצ'רי, לוביה ותבית, על בסיס קבוע. אל תיתנו לצבעים שלי להשלות אתכם, אלו הם רק צבעי הסוואה, את הטעם שלי פיתחתי במטבח הקטן של סבתא מרים בבית שלה ושל סבא פואד בערד.
פעם כשהייתי קטן, שאלו אותי איפה גרה סבתא מרים, ואני עניתי “במטבח". סבתא מרים באמת תמיד הייתה שם, במטבח הקטן שלה, והיא לא הייתה מוכנה לתת לאיש להיכנס לשם להפריע לה, זו הייתה הטריטוריה המוחלטת שלה, ומשם יצאו המאכלים הכי טעימים שאכלתי בחיי. אם תשאלו אותי מה המאכל האהוב עליי, אשיב לכם: “חצילים מטוגנים של סבתא מרים".
אבל במטבח העיראקי יש שליט אחד דומיננטי - הקובה. ליתר דיוק שליטה דומיננטית. במטבח העיראקי כל מה שהוא לא קובה הוא שולי, נספח, בבחינת “שאריות". הקובה היא הגרעין, הליבה, “החלקיק האלוהי" אשר קובע את המסה של שאר המאכלים במטבח העיראקי. מהקובה צומח כל השאר. ובלי הקובה אין כלום.
פעם אחת, לא יודע מה עבר עליי באותו היום, הייתי במצב רוח הרפתקני והחלטתי לנסות להכין קובה בעצמי. זה היה מאוד נחמד מצידי להרגיש תחושת מסוגלות (פלוס כוח רצון גסטרונומי), אבל מה שיצא היה משהו שנראה כמו כדורסל מפונצ'ר או קיווי שנדרס על ידי משאית. עצוב.
אחר כך המשכנו ליום לחימה בדאעש ביחד עם הכוחות הכורדיים, שבמהלכו ראיתי מראות שאני לא חושב שאדם צריך לראות. בסוף היום ההוא ניסיתי לעשות סדר עם עצמי בראש לגבי כל מה שחוויתי. סיכמתי את זה לעצמי במשפט ממצה: "ראיתי את הגיהינום, טעמתי מגן עדן. צפון עיראק, מאי 2015".
התרעות פיקוד העורף