יש הרבה דברים לומר על הקרב הבינלאומי הזה, ובראש ובראשונה - שהוא חשוב. מאוד אפילו. האירוויזיון הוא אחד ממשדרי הטלוויזיה הכי נצפים בעולם, והוא מהווה במה מרכזית להצגה של תרבות וצדדים חיוביים של ישראל - הזדמנות נדירה ממש בשנים של קטסטרופה הסברתית. ויותר מזה - אם נורחק מתחרות בינלאומית כזו, שאנחנו ממש בשר מבשרה ואחת המשתתפות המרכזיות שלה - הדרך תהיה סלולה, ותלולה, כלפי מטה. כלומר, לצונמי של חרמות בינלאומיים. מי שמדבר בזלזול על סוגיית ההשתתפות באירוויזיון, עוד יתעורר בוקר אחד בלי אולימפיאדה. או כל כינוס מרכזי אחר של אומות העולם. זו כבר לא אזהרה מעורפלת, אלא אזעקת אמת.
ובחזרה לאירוויזיון. החשיבות של הדיון על הרחקת ישראל מהתחרות, שאמור להתקיים בדצמבר, היא לא רק בתגובת השרשרת האפשרית, אלא גם בכך שהוא מייצג תהליכים דרמטיים הנוגעים לעתידה של אירופה כולה. לא רק של קליפת הבננה הציונית על מפת העולם. בשתי התחרויות האחרונות, שנערכו אחרי 7 באוקטובר, ישראל הגיעה להישגים מרשימים מאוד. מקום חמישי לעדן גולן, ושני ליובל רפאל. מיקומים שהושגו הודות להצבעות של הקהל הרחב, שתמך בהמוניו בשיר הישראלי, בניגוד לשופטים המקצועיים של כל מדינה, שהעניקו לנו ניקוד נמוך בהרבה.
לפער הזה, בין הקהל והשופטים, יש מספר הסברים - כולל התגייסות של יהדות העולם לטובת הצבעות לנציג הישראלי - אבל הוא מבטא בעיקר קונפליקט שלא קשור בכלל אלינו. זה שבין המשטרים הליברליים במדינות אירופה, שעודדו הגירה וגילו סובלנות יתרה למהגרים מוסלמים שנקלטו אצלם, לבין חלק ניכר מתושבי אותן מדינות. אלה שצופים בעיניים כלות באופן שבו המדינה שלהם משתנה למול עיניהם, ולא לטובה. אם זה גידול ניכר בפשיעה, או המראה של אזרחים חדשים שלא מנסים להתערות בביתם הנוכחי, אלא לשמר את המנהגים - והשקפות העולם - שהביאו איתם מהעולם הישן.
אין לי ספק שחלק משמעותי מההצבעות בעד נציגי ישראל באירוויזיון היה סוג של הצבעת מחאה של אירופים, שמבחינתם הצבעה לישראל שווה התנגדות למדיניות ההגירה הפרוגרסיבית של השלטון שלהם. זאת אגב גם הסיבה לכך שלא מעט איגודי שידור ביבשת מהססים מאוד לפני שהם מודיעים על החרמת ישראל בתחרות. הם מבינים שהחלטה כזו עלולה לקומם עליהם את הציבור שלהם.
התרעות פיקוד העורף