תחושת היתמות מוזרה: הסתלקות אמי מחיי גרמה לי לחבק את מה שיש | ניר קיפניס

ואו, איזו שנה זאת הייתה. מכל (כמעט) 56 שנותיי, אני לא חושב שהייתה שנה כל כך משמעותית ורבת־אירועים בחיי - וזה לא שהיתר, לטוב ולרע, היו משעממות. על חלק מהשינויים אני מנוע מלפרט, בעיקר כי הם נוגעים לצנעת הפרט של הזולת, אבל את הלקח הכללי יותר אפשר לנסח בלי לפגוע בדיסקרטיות שלה אני מחויב: צא ולמד כמה יכולים להשתנות החיים מהקצה אל הקצה, דווקא בגיל שבו נדמה לך שאחד ההישגים של חייך הוא ביציבותם.

אז אולי אכן איש איננו אי, או לפחות לא צריך להיות כזה, אבל אודה שהניתוק היחסי שכפיתי על עצמי משותפות הגורל והערבות ההדדית (לא ברמה האישית־אנושית חלילה, אלא ברמה הלאומית) היה לי נעים מאוד. זה לא היה ניתוק דבילי כמו אלה שהפסיקו לצרוך חדשות, כבת יענה הטומנת ראשה באדמה (אגב, בנות יענה לא עושות כן באמת), אבל זו בהחלט הייתה התמקדות במה שביכולתי לשנות במו ידיי על פני מה שבגינו אני יכול רק לדפוק את ראשי בקיר עד זוב דם. אז לא רק לכאורה עסקנו בשלנו (רחל שפירא, "נחמה"), כי אם גם הלכה למעשה: עסקתי בשלי וראיתי ברכה בעמלי. ברכה? הרבה יותר מכך, כי לפחות בד' אמותיי ייתכן באמת שזו תקופה של נס.

אני לא מבקש להתגרות בגורל וכן, אני יודע שקצת כמו אקזיט בעסקים, על כל סטארט־אפ אחד שהופך את בעליו עשירים כקורח, יש 100 שמורידים לטמיון חלומות ושעות של עבודה סיזיפית ובתרגום לענייננו: על כל שינוי לטובה שאדם חווה אחרי גיל 55, יש 100 שפושטים רגל או שומעים מהרופא שמה שהתגלה בבדיקה עלול להעיד על... לא נדע לבטח עד שלא נעשה עוד בדיקה... לא עלינו. אולי דווקא משום כך, דווקא משום שאני מקבל בהכנעה את העובדה שהחיים הם מסע ארוך לעבר סוף ידוע מראש, קל לי לחבק באהבה את הטוב שפקד אותי בשנה האחרונה.

זה לא היה טוב בלי רע. הן רק לפני חודשיים נפרדתי מאמי ונותרתי יתום מאב ואם. תחושת היתמות היא מוזרה, כאילו משהו בהרכב האוויר שסביבך השתנה. לוקח לריאות זמן לעכל את היחס המשתנה בין חמצן לגזים אחרים, אבל משהצלחתי לנשום עמוק, לא יכולתי שלא לחשוב על העובדה שאמי, אפרופו "אקזיטים", הצליחה לרדת מהבמה בחן יחסי, רגע לפני שהכרתה התערפלה עוד יותר, עם סבל קצר מועד וללא כאבים.

רוצה לומר, גם את השעות שביליתי ליד מיטתה בבית החולים או מסיע אותה אנה ואנה, ללא מטרה ברורה, בכיסא הגלגלים שאליו רותקה בשבועות האחרונים לחייה, אני מוקיר. מוקיר בשמי כמובן, אבל אם יורשה לי גם בשמה, שכן זכינו לאינטימיות שיש רק לאם וילדה, בהיפוך התפקידים. לפיכך אני רוצה להאמין שככל שיכולתי, הצלחתי לגמול לה בחודשי חייה האחרונים, על האהבה אין קץ שהעניקה לי תמיד.

הסתלקותה של אמא מחיי גרמה לי לחבק ביתר שאת את מה שיש, כאילו חידדה את העובדה שכל מסע סופו להסתיים (במקרה שלה אחרי יותר מ־96 שנים) ועל כן מוטב להתענג ככל שניתן על נופים יפים שנגלים לאורכו. זה נשמע בנאלי, אני יודע, אבל כמה פעמים כבר שמעתם אנשים שחייהם השתנו לרעה מודים שלא ידעו להעריך מספיק את שהיה להם, עד שנלקח? רוצה לומר, עדיף לאהוב, לחבק חזק ולהתעלם מהפחד פן יום אחד תיאלץ להתאבל, מאשר להתאבל על ההחמצה.

ואולי זו נקודה טובה לסיים בה דיון במעמד צד אחד: אל תפחדו לאחוז ברגע, לפתוח אליו את הלב, לחבק אותו מבלי לחשוב יותר מדי, מבלי לחשוש, מבלי להתכונן לגרוע מכל. נצרו בזיכרונכם כל רגע שיגרום לכם לחייך, כי החיים האלה הם מסע שאליו יצאנו בעל כורחנו וסופו ידוע מראש. על כן אוי לנו אם לא ניהנה לפחות מהדרך. ומהפרט בחזרה אל הכלל: שנסיים בברכת שנה טובה, או אולי קצת כמו ביום הולדת - "שנזכה לשנה הבאה"?