אילו לא היינו בערב חג, עם ציפייה ותקוות לשנה החדשה, ואלמלא הצורך להיות מעט חגיגי ולשדר אופטימיות, הייתי מכנה את החודש הנוכחי "ספטמבר השחור".
זהו החודש בו מזהיר הרמטכ"ל את הקבינט מפני המשמעויות של שיגור לוחמי המילואים והסדיר פעם נוספת לתוך "מלכודת מוות" ללא תכלית וללא אסטרטגיה, תוך סיכון החטופים והלוחמים, והם אומרים לו: "שמענו אותך, תתקדם". כשאיתמר בן גביר מודיע לשוטרים שהוא מתכנן עבורם שכונת וילות במקום הכי יפה בעולם, בעזה, והם מוחאים לו כפיים.
חודש שבו חודרת הפוליטיקה לכל פינה בחיינו וגם לקודש הקודשים של ביטחון ישראל, כשראש אכ"א (אגף כוח אדם) מתחנן בפני הכנסת לגיוס חרדים כי הוא צריך אנשים ומתריע שצבא הקבע עומד בפני משבר חריף וצבא המילואים הופך לסדיר - והוא מדבר לקיר. לקיר, כי ראש הממשלה שומר על הקבינט שלו, הקבינט על הממשלה, הממשלה על הקואליציה והקואליציה על הבייס שלה, והבייס על השלטון, הכיבודים, הג'ובים ובזיזת הקופה.
"ספטמבר השחור" הוא החודש בו החליטה הממשלה שאין לה רצון ותקציב לטקס זיכרון ב־7 באוקטובר לאלפי נרצחים ונופלים באסון הגדול בתולדותינו, אך מממנת בעשרות מיליונים רק "שמחות": באומן, במירון, בחגיגות סיפוח בשטחים ובהעברת התותח הקדוש של אלטלנה ממחנה פו"מ למוזיאון בגין (שעוד עלול לצאת מקברו ולתת סטירת לחי לשר הביטחון, במה מתעסקים במלחמה).
זהו חודש שבו מתבטלות עסקאות ענק עם חברות ישראליות, חודש שבו הנמל הימי החדש באשדוד לא מוצא מדינה שתמכור לו מנופים ועגורנים, חודש שבו נעצרים ונחקרים ישראלים ברחבי העולם, שבו בריטניה מודיעה שלא תקבל יותר קצינים ישראלים ללימודים באקדמיה הצבאית, ושבו אנחנו מודיעים על רצון לסיפוח השטחים, מאבדים תמיכה בקצב מסחרר בכל העולם, ולנו בחודש הזה מבטיחים דם, יזע ודמעות, מלחמה שאף פעם לא די לה, משק אוטרקי וספרטה. לנו, לבנינו ולבני בנינו.
התרעות פיקוד העורף