נתניהו של 2025 הוא אינו אותו נתניהו של שנות ה־90 וה־2000. אז, כשר אוצר וראש ממשלה בתחילת דרכו, הוא בנה את "ישראל החדשה": כלכלה חופשית, שערים פתוחים, מדינת הייטק שמושכת השקעות וסטארטאפים מכל העולם. שאף להפוך את מדינת הכלכלה הסוציאליסטית והמסורבלת (כולל סגנון המחשבה) - לכלכלה מערבית פורחת.
אותו אדם בדיוק, שלושה עשורים אחרי, אומר בפה מלא: אנחנו בדרך לכלכלה סגורה, מדינה מצורעת, מסוגרת. וההבדל - הוא לא נבהל מזה, להפך: מבחינתו זה מחיר סביר אם המטרה היא הכרעת חמאס. פעם הוא מכר לישראלים את חלום ה"סטארט־אפ ניישן". היום הוא מוכר להם "ספרטה ניישן". שדרוג מפוקפק, בלשון המעטה.
ב־2025 שום דבר לא מרתיע אותו. לא האיום בסנקציות, לא הפגיעה במעמדה של ישראל, לא הסיכון להפוך למדינה מנודה. כל זה משני לעומת היעד המרכזי: להכריע את חמאס.
נתניהו מציב לעצמו רק שני קווים אדומים – והם אינם ביטחוניים או כלכליים. שני גורמים בלבד יכולים לעצור אותו: דונלד טראמפ – אם יחליט שמספיק; והסקרים – אם יאותתו לו שסבלנותו של הציבור בליכוד ושל כלל הציבור הישראלי פקעה. כל השאר – רעש רקע.
נתניהו בוחר בתרחיש המלחמה אפילו לא כי הוא בטוח שזאת הדרך האולטימטיבית לאותו הניצחון המוחלט, אלא משום שהוא מאמין כי יתר התסריטים גרועים בהרבה.
שלושה תרחישים עמדו על שולחנו. הראשון – להמשיך במלחמה בכל הכוח. חתירה לכיבוש מלא של העיר עזה תוך שחיקה הדרגתית של חמאס, עד שיישאר ארגון חלש, מפורר עם תאים תת־קרקעיים בודדים אבל בלי ממשלה, בלי הח'ליפות שלו עם המרכז בעזה סיטי. זהו התסריט המועדף עליו בהתבסס על הטענה כי ככל שחמאס נשחק, כך הוא מגיע לשולחן המו"מ עם פחות קלפים.
ההיגיון פשוט: ככל שנלחץ יותר, כך נכתיב את התנאים. בין שנצליח ליישם את תוכנית הכיבוש במלואה, בין שניעצר באמצע, בכל מקרה את המו"מ על תנאי הסיום ננהל מעמדת כוח. אלא שהמחיר הוא עצום: הזמן משחק לרעת ישראל, הלגיטימציה הבינלאומית נשחקת, והחשש הגדול הוא שחיי החטופים יהפכו לקורבן על מזבח השחיקה.
התרחיש השני – עסקה חלקית. הפסקת אש זמנית תמורת שחרור חלק מהחטופים. על הנייר זה נראה כמו הישג הומניטרי. בפועל – מלכודת. חמאס ינצל את הפסקת האש להתארגנות מחדש. ידרוש ערבויות, ינסה להחזיר את ישראל אחורה מציר פילדלפי וממעבר רפיח. חודשיים־שלושה של שקט, ובסיומם – חמאס חזק יותר וישראל חלשה יותר.
ניסיון העבר מראה כי אחרי עסקה כזו קשה מאוד לחזור ללחימה. הלחץ הבינלאומי יגדל, הציבור יתנגד, חמאס יחזור לשכונות שמהן סולק. חלק מהחטופים אומנם ישתחררו – אבל האחרים, אולי מחציתם, עלולים להישאר בידיו לנצח.
התרחיש השלישי – עסקה כוללת. סיום מיידי של המלחמה, שחרור החטופים, הקמת מועצת ניהול אזרחית בעזה. נשמע מפתה, בעיקר למי שדורש "עסקה עכשיו". אלא שבתרחיש הזה חמאס אינו מתפרק מנשקו, אלא נשאר הכוח המרכזי ברצועה, וישראל נסוגה לאחור.
זהו ויתור מוחלט על כל היעדים שהוצבו למלחמה מאז 7 באוקטובר. הלכה למעשה – חמאס נשאר בעזה, וישראל חוזרת לנקודת הפתיחה. במילים אחרות: אפס תמורת מאות ימים של דם, אש ודמעות.
היגיון בעייתי
הניסיון מהשטח ברור: זאת תהיה ביצה פוליטית וביטחונית ללא מוצא. אבל נתניהו לא השתכנע. הוא מאמין, או לפחות רוצה שהציבור יאמין, שאם חמאס ייעלם מנוף השלטון – הסעודים, האמירויות והאמריקאים ייכנסו פנימה ויהפכו את עזה ל"ריביירה של המזה"ת".
זו פנטזיה מנותקת, חסרת כל ערבויות, אבל נתניהו מציג אותה כחזון, כהבטחה שאחריה יגיע האור. לפעמים נדמה שהחזון הזה נכתב בחוברת תיירות, לא במסמך מדיני.
ההיגיון שמניע אותו הוא קר. מבחינתו, גם אם המחירים אדירים – בידוד מדיני, סנקציות אירופיות, שחיקת התמיכה האמריקאית – בסוף הכל יימחק ברגע שחמאס יובס. נתניהו משוכנע שברגע שארגון הטרור יוכרע, העולם יתקדם הלאה, השווקים יחזרו, ההשקעות ישובו.
במילים אחרות: עדיף לסבול עכשיו כדי להרוויח אחר כך. היכן שאתם רואים אסון רבתי – הוא רואה סיכון מחושב שמצדיק את המטרה הנעלה. אבל ההיגיון הזה בעייתי משתי סיבות.
האחת – התעלמות מהעובדה שחלון הלגיטימציה הבינלאומי של ישראל נסגר. לא מצטמצם, לא עומד להיסגר, אלא נסגר וננעל, כמעט הרמטית. צריך להודות באמת, כואבת ככל שתהיה: העולם שכח את 7 באוקטובר.
כבר לא מדברים על משפחת ביבס ז"ל לצד ילדי עזה – כמו שזה היה לפני חצי שנה, אלא רק על ילדי עזה. ידוע שהזיכרון האנושי הוא מוצר בעל תוקף קצר מאוד. ובמקרה של ישראל – פקיעת תוקפו של זיכרון שואת 7 באוקטובר פירושה פקיעת הלגיטימציה הבינלאומית.
השחיקה והאובדן של הזיכרון לא ניכרים רק מעבר לים. הכאב שעד לא מזמן נראה כבלתי ניתן לריפוי – נשחק כאן, בארץ, בבית. כולל – באזורים הכי קרובים, כאלה שאיש לא היה מאמין שמחלת השכחה תחדור אליהם.
השבוע, באחד מיישובי העוטף, נערך טקס עצוב, כואב וסמלי: אחד מנרצחי 7 באוקטובר הובא סוף־סוף לקבורת קבע ביישובו אחרי שכמעט שנתיים היה קבור בקבר זמני. אחיו השכול עמד מעל הקבר ונשא נאום פרידה, אהבה וזיכרון. לא ראש ממשלת ספרד, לא נציג האו"ם – אלא אח שכול של קורבן הטבח. והוא לא דיבר על הצדק שיש לעשות עם הרוצחים או על "לעולם לא עוד".
הוא נאם על הצורך לסיים לאלתר את המלחמה, על כך שכבר לא משנה איך הכל התחיל, אלא חשוב להבין שבשני צידי הגבול יש בני אדם. שצריך להפסיק את הסבל – של החטופים ושל תושבי עזה גם יחד.
אם שנתיים פחות חודש מאז האסון האח השכול מדבר בשפה אחרת – מה לנו כי נצפה שהקהילה הבינלאומית תישא את זיכרון 7 באוקטובר באותה עוצמה של כאב, הזדהות ואמפתיה? שתשמור לנו על הלגיטימציה? זו בדיחה עצובה.
הסיבה השנייה שבגינה ההיגיון של בנימין נתניהו בעייתי היא אי־ודאות לגבי תבוסת חמאס גם במצב האידיאלי של השלמת מבצע מרכבות גדעון ב' עד סעיפו האחרון שבתוכנית המטכ"ל. ארגון הטרור חמאס בהחלט הוכה, נפגע, אבל היסטורית - ארגוני טרור עמידים יותר מהתחזיות. כל מי שמכיר את ההיסטוריה של המזרח התיכון יודע: חמאס איננו גזע שניתן לעקור ביום.
הבייס מוכן להקרבה?
בינתיים, מחוץ לאולם הנאומים, המציאות כבר מגיבה. יום אחרי "נאום ספרטה" רשמה הבורסה בתל אביב ירידות חדות. חלק מהמדדים ירדו במהלך היום ביותר מ־2%, והמסחר ננעל בירידה של כ־1% בכלל המדדים.
מדד הנפט והגז צלל בכ־2%. השקל נחלש מול הדולר. אנליסטים וכלכלנים הזהירו כי מדובר בסימן של עלייה בסיכון הנתפס בכלכלה הישראלית. עבור המשק אלו אינן רק תנודות יומיומיות, אלא איתות אזהרה ממשי. כי השווקים, בניגוד לפוליטיקאים, לא קונים אשליות.
גם בזירה הפוליטית הנזק ניכר. אנשי אופוזיציה הציפו במהירות שיא את השידורים, האולפנים והעמודים בזעקות שבר וטענות כי דברי נתניהו מדרדרים את ישראל למעמד של מצור מדיני מרצון. גם בתוך מחנה הימין נשמעו קולות ביקורתיים, שהזהירו כי "הדימוי של ספרטה עלול להפוך לנבואה שמגשימה את עצמה".
זעקות האופוזיציה, כידוע, אף פעם לא מזיזות לראש הממשלה. לעומתן, הלחץ בקרב הבייס – זה אכן אירוע. במילים אחרות, ספרטה אולי נראית טוב על שקף במצגת, אך פחות טוב כמציאות יומיומית למדינה קטנה ותלוית סחר. ייתכן שנתניהו, חדור מטרת הניצחון המוחלט, מוכן לשלם את המחיר. האם הבייס מוכן להקרבה הזאת של רמת החיים ואיכותם למען הניסיון להכריע את האויב? סקרים יגידו.
הסיכון העצום שבכיבוש עזה עם משטר צבאי שיידרש לאחר מכן – לא כבחירתנו החופשית, אלא כדרישת החוק הבינלאומי – זהו תרחיש שבצה"ל מנסים להימנע ממנו בכל מחיר. ההבטחות על כניסת סעודיה ואיחוד האמירויות לניהול עזה אינן מגובות בהסכמות ממשיות. להפך: מדינות ערב לא ששות לקחת אחריות על עזה, בטח לא כשחמאס עודנו מחזיק בנשק ובכוח.
אך גם אם תיאורטית יושלם כיבוש העיר בהצלחה וחמאס יובס, כפי שראש הממשלה מבטיח לציבור, ייתכן שהמדינות הללו יעמידו אולטימטום פוליטי ברור ודי צפוי בהתחשב בעמדותיהן הידועות זה זמן רב: ללא רשות פלסטינית אין שיחה על שלטון חדש.
הדבר האחרון שנתניהו מוכן לקבל בעזה אחרי מלחמה קשה וארוכה הוא כניסתן של דמויות מסוג אבו מאזן ושות'. הוא יתמרן, יתעקש, ינהל מו"מ קשה על פורמט השלטון החלופי לעזה, ייפתחו שיחות, יתרחשו לחצים וכיפופי ידיים.
בסבירות לא נמוכה, זה יסתיים ביצירת קונסטרוקציה שלטונית מתוחכמת — ללא רשות פלסטינית רשמית בתור הגוף השולט, אבל עם פינות של כוח שיוצבו לאנשי השטח של רש"פ באמצעות מתווכים אזוריים.
השאלה המכרעת היא לא אם יסכמו על גוף כזה, אלא כמה זמן ומהי עלותו ההנדסית. כי כל אותו הזמן שבו מעריכים את המבנה החדש, תהיה ברצועה – בלית ברירה, עובדתית – שליטה צבאית, מצב שאיש אינו רוצה שיחזיק לאורך זמן.
ובינתיים – נתניהו ממשיך. גורמים בליכוד שמסתובבים בשטח, מכנס לכנס, ומנטרים את הלכי הרוח, מעידים על דינמיקה מדאיגה מבחינתו: כמעט מחצית מהפעילים כבר סבורים שצריך לסיים את המלחמה. זהו שינוי דרמטי. לפני חצי שנה איש בליכוד לא העז לומר זאת.
אבל כל עוד המספרים אינם מוחלטים, כל עוד הבייס אינו נשבר סופית, נתניהו ימשיך ללחוץ על הדוושה. הוא מאמין שכל יום נוסף בלחימה הוא עוד קלף במו"מ העתידי. גם אם טראמפ יתקשר מחר ויאמר: די, עוצרים – מבחינתו, כל יום שבו צה"ל מתקדם עוד כמה רחובות בעיר עזה הוא יום שלא ילך לאיבוד. גם אם ניאלץ לסגת – נוכל להציג זאת כהישג שהושג תחת אש. כך לפחות הוא משכנע את עצמו.
נתניהו משחק על זמן, על כוח, על תודעה. המטרה הסופית אינה בהכרח חיסול חמאס עד האחרון שבהם – אלא יצירת מציאות שבה ישראל תוכל לומר: הגענו מנקודת עוצמה. במילים אחרות, הוא רוצה שיום הדין יגיע רק אחרי שעזה תישחק עד דק.
גם במחיר דמים, גם במחיר בידוד. לכן נכון להיום, אין סיבה להניח שהוא יעצור. רק טראמפ – אם יחליט שהגיעו מים עד נפש, ורק הציבור הישראלי – אם יאותת לו בקלפי או בסקרים שהקווים האדומים נחצו – יוכלו לעצור אותו.
עד אז – המחיר ממשיך להיגבות. החטופים, החיילים, הציבור כולו – שבויים במלחמה שראש הממשלה בחר להמשיך בה חרף כל האזהרות, חרף כל הסיכונים, חרף כל ההשלכות. והכל תחת אותה תפיסת "סופר־ספרטה", שהוא עצמו ביטא בפיו כשהכריז: "נצטרך להיות אתונה וסופר־ספרטה. אין לנו ברירה". ההיסטוריה, כדרכה, תכריע אם זו הייתה תבונה או טעות פטאלית.
התרעות פיקוד העורף