כך היה גם לאחר 7 באוקטובר, כאשר קטאר התבקשה לפעול כמתווכת (ביחד עם מצרים) במו"מ בעסקאות לשחרור בני הערובה. בתפקידה זה זכתה לא פעם למחמאות מישראל על כך שהיא "לוחצת על חמאס". לא למותר להזכיר שלאישים אחדים, הקשורים לממשלת נתניהו, מיוחסת קבלת כספים במישרין או בעקיפין מקטאר, כדי לסייע ליחסי הציבור שלה ולשפר את תדמיתה בישראל.
כידוע, קטאר היא תומכת נלהבת של תנועת האחים המוסלמים, שחמאס מהווה ענף משנה שלה. במשך כל התקופה, זו שלפני 7 באוקטובר וזו שאחריה, פעלה קטאר במלוא עוצמתה כדי לתקוף את ישראל ולסייע לחמאס בתעמולה ובדרכים נוספות. קטאר משמשת גם כמקום מקלט לאנשי חמאס, הזוכים במדינה זו להגנה, למגורים ולתמיכה.
אין ספק שיש לישראל הצדקה מלאה לחסל את אלה האחראים לטבח 7 באוקטובר ושממשיכים להוות סכנה. למרות זאת, התקיפה בקטאר היא יותר מבעייתית, והמחיר שישראל עלולה לשלם על תקיפה זו עלול להיות כבד מאוד.
מנהיגי חמאס הגיעו למקום לצורך ניהול מו"מ שישראל לכאורה הסכימה לו. לתקיפת אויב שבא לנהל מו"מ יש תקדימים היסטוריים, אבל הנוהג הכללי הוא שלא לעשות זאת. יתר על כן, פגיעה בהם במקום ובזמן שהדבר נעשה, כמוה כהכרזה שאין לישראל עניין במו"מ ושברצונה להמשיך במלחמה. מעבר לכך, תקיפה כזו כמוה כהכרזת מלחמה על קטאר, מדינה שהיא בת ברית של ארה"ב ושרק לאחרונה התקיים בה מונדיאל.
עובדה בעייתית נוספת, המדגישה גם את הפכפכותה של ישראל בהנהגת נתניהו, היא שקטאר נהנתה עד לאחרונה ממדיניותו של נתניהו עצמו, שלפיה ישראל רואה בה מדינה המשתפת פעולה עם ישראל, כמעט ידידה של ממש. נתניהו מעולם לא הבהיר מדוע לא ניסה לקרוע את המסיכה מפרצופה של קטאר תומכת הטרור ומפיצת תעמולת הזוועה נגד ישראל, ומדוע הסכים שהיא תשמש כמתווכת בינינו לבין חמאס.
התקיפה בקטאר מהווה היפוך פתאומי של המדיניות שישראל נהגה בה עד עתה, מהלך שהעולם מתקשה להבין. מה שנראה כלפי חוץ הוא שישראל ביקשה מקטאר לתווך, קטאר הסכימה, והיא "זוכה" עקב כך לתקיפה ישראלית. עובדות אלה פוגעות קשות באמינותה של ישראל ובמעמדה הבינלאומי, המדורדר בלאו הכי.
לכך מצטרפת הכרזתו של נתניהו שנרדוף את חמאס בכל מקום בעולם, בצירוף דרישה שקטאר תסלק את אנשי חמאס הנמצאים בתחומה. לא ברור מה גרם לנתניהו להיזכר רק עכשיו בחסות שקטאר נותנת לאנשי חמאס. מדוע לא הועלתה דרישה זו לפני שנה, במועד שבו היו לה סיכויים טובים יותר?
יתר על כן, הכרזתו של נתניהו בדבר רדיפת אנשי חמאס יכולה להתפרש לא רק כהתגרות בקטאר, אלא גם כאיום שלפיו אנחנו עלולים לתקוף מדינות נוספות, שאליהן יגיעו אנשי חמאס. האם נפציץ גם במצרים, בסעודיה, בטורקיה ואולי גם באירופה? כמה חזיתות נוספות מבקש נתניהו לפתוח? אין תמה שמדינות ערב, כולל יריבות ותיקות של קטאר, התאחדו נגד ישראל ובעד תמיכה בקטאר.
בקיצור, קרה ההפך מהרצוי. במקום שמדינות דוגמת מצרים, סעודיה ומדינות המפרץ יפעלו ביחד עם ישראל, במישור הבינלאומי והכלכלי, וידרשו מקטאר לחדול מההסתה ומתמיכתה בחמאס, כעת הצטרפו אליה מדינות אלה ויצרו, ביחד עם איראן וטורקיה, חזית מאוחדת נגד ישראל.
ללמוד מהשכנים
בביצוע התקיפה בקטאר פתחה ישראל חזית נוספת, כאילו חסרות לנו חזיתות להילחם בהן. לא ברור אם קטאר תגיב בדרך צבאית. בכל מקרה, יש להניח שתגיב בתחום המדיני, שבו נמצאת ישראל בנחיתות מוחלטת.
כדאי גם להזכיר שהיה זמן שבו טרוריסטים של אש"ף פעלו נגד ישראלים בחו"ל - טרור שהגיע לשיאו ברצח הספורטאים הישראלים במשחקים האולימפיים במינכן. ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, החליטה על חיסולם של אנשי "ספטמבר השחור", שהיו אחראים לרצח. הם חוסלו בזה אחר זה באירופה, בפעולות חשאיות שנעשו על ידי המוסד.
באחת הפעולות אירעה תקלה, כאשר סוכני המוסד הרגו בטעות, בעיר לילהאמר שבנורווגיה, צעיר בשם אחמד בושיקי, לאחר שחשדו בו שהוא חסן סלאמה, ממנהיגי "ספטמבר השחור". סוכני המוסד נתפסו ונידונו למאסר במשפט שגרם לישראל מבוכה רבה. באותם ימים היה מעמדה של ישראל טוב בהרבה מכפי שהוא כיום. הנורווגים חסו עלינו, וכעבור פחות משנתיים שוחררו כל האסירים.
כיום היחס של נורווגיה כלפינו, כמו גם של מדינות רבות אחרות, שונה לחלוטין. בכל אופן, בעקבות הפרשה ההיא נאלצה ישראל להפסיק לבצע פעולות כאלה על אדמתן של מדינות ידידות. האם ניתן להעלות על הדעת שבמצבנו הבינלאומי הירוד רכשנו פתאום חופש פעולה בתחום זה?
עניין נוסף שראוי לשים אליו לב הוא המהפך המוחלט שעבר נתניהו וגרר אחריו את מדינת ישראל (מהפך זה מתווסף למהפך שהתרחש בימים אלה ביחס לקטאר). עד ל־7 באוקטובר הנהיג נתניהו מדיניות קיצונית של "רק לא שימוש בכוח", שלפיה אסור להכעיס את האויב או לגרום לו להגיב. ירי הטילים מרצועת עזה נתקל בתגובה רפה להפליא, ועל שריפת השדות בחר נתניהו שלא להגיב כלל. הפתרון של נתניהו היה לשלם לחמאס דמי חסות.
גם הטרור של חיזבאללה עבר ללא תגובה. במאי 2023 הקימו אנשי חיזבאללה, בשטח שבידי ישראל, שני אוהלים ובהם לוחמים חמושים. ישראל בחרה להתמודד עם הנושא באמצעים דיפלומטיים, וחששה שמא תיפול שערה משערות ראשם של אנשי חיזבאללה. מדיניות זו הולידה את 7 באוקטובר.
לאחר 7 באוקטובר אימץ נתניהו מדיניות הפוכה לחלוטין. כעת המדיניות היא "רק בכוח", כאשר הכוונה היא אך ורק לטנקים, מטוסים, לוחמים, פצצות וירי. קשרים בינלאומיים, מעמד בינלאומי, בריתות והסכמים – כל אלה נמוגו.
תומכיו של נתניהו מחאו לו כפיים כשפעל עד ל־7 באוקטובר בשיטת "בלי שימוש בכוח". באורח מדהים, רבים מהם ממשיכים למחוא לו כפיים, וביתר שאת, על רקע מדיניותו ההפוכה שהיא "רק בכוח", מדיניות שגם היא מובילה אותנו לתהום.
למרבה הצער, ישראל איננה יכולה להימנע משימוש בכוח, אבל צריך לדעת לעשות זאת במינון הנכון ובזמן הנכון. נתניהו לא ידע לעשות זאת לפני 7 באוקטובר, שאז נקט קיצוניות אחת, וכעת הוא שוגה בכיוון ההפוך של שימוש בכוח ורק בכוח, תוך התעלמות מכלים אחרים.
התרעות פיקוד העורף