אי אז, בשנות ה־70 וה־80 של המאה שעברה בבת ים של ילדותי, היה כלל אחד ברור: לא מערבים הורים. לא בקטטות, לא בקללות עסיסיות, לא במריבות עם חברים, לא מאשימים אותם במעשינו. בקיצור, סוגרים עניין לבד. לאחרונה אני חשה שכללי הבסיס הללו, קוד ההתנהגות, אפעס, מתרופפים.
נפלאות דרכי האל איך הגיעו ההקלטות הללו לשידור בעוד ועדת גרוניס יושבת על המדוכה. יד נעלמה שחררה אותן בצבר שכזה. האם כדי לגרום לחברי הוועדה להחליט נגד המינוי? חלילה, מה פתאום, איך אפשר להעלות דבר נכלולי שכזה על הדעת? אז בשביל מה? סתם – זכות הציבור לדעת. ברור, חייבים לדעת.
ואני שואלת, מה זה רלוונטי? הוא בן 3 וההורים קובעים עבורו? מחליטים בשבילו? דרוקר עצמו, בפתח דבריו על משפחת זיני, מדגיש שלוש פעמים ש"ברור, ברור, ברור שזיני לא אחראי לעמדות בני משפחתו". ובכל זאת, אף ש"ברור, ברור, ברור", הוא חשב ששווה שנאזין להן. למה בעצם? מה הסיכוי שזיני יפוצץ את בג"ץ כי אבא שלו אמר, או יגמור את טיבי כי זה מה שאבא חושב?
ועדת גרוניס אמורה לעסוק אך ורק בטוהר מידותיו של המועמד, בכשירותו, בהתאמתו לתפקיד ובהיעדר ניגוד עניינים. האם הוא מתאים לתפקיד? ייתכן שכן, ייתכן שלא. ההחלטה חייבת להתקבל על פי יכולותיו ומעשיו של המועמד, ולא על פי פיו של אביו.
התרעות פיקוד העורף