איך אני יודע את כל זה? הרי השבוע לא היו סקרים היכן אנחנו בוחרים לחיות, ואם היו סקרים, הם נגעו בנושאים פוליטיים וביטחוניים. אבל הסקר הזה, על ישראל, נעשה בדרך אחרת, ברגליים דווקא, והוא עצוב מאוד.
הפתיחה דווקא יפה. חצינו בשנה הזאת את מחסום ה־10 מיליון, ישראל גדלה בשנת 2024 ב־1.2%, גידול נאה שמצביע כי בניגוד לרוב מדינות העולם, בעיקר במדינות המערב שבהן הילודה יורדת, אנחנו מגדילים לעשות.
אבל כבר בראשית ההודעה של הלמ"ס מסתתר גילוי חשוב. בשנת 2024 חלה ירידה של 20% בגידול האוכלוסייה, 1.2% לעומת 1.6% בשנת 2023. מתברר כי ה"בייבי בום", שחיכו לו כל כך לאחר המלחמה, כפי שקרה במלחמות העבר, לא התרחש.
למה? כי לא הגענו עדיין ל"לאחר המלחמה". המלחמה נמשכת במלוא עוצמתה, ואת מרביתה של השנה, אם לא את כולה, עשו חיילי המילואים בשירות פעיל בחזיתות השונות, הרחק מהבית.
משפחות המשרתים דחו את הרחבת המשפחה מנימוקים רבים. אחד מהם הוא ללא ספק קשיי החיילים והחיילות מצד אחד, ועמדת הנשים שנשארו בעורף ומתחזקות את הבית והמשפחה, מן העבר האחר. הלך הבייבי בום.
עכשיו לגילוי אחר שהביאה הלמ"ס – מספרי העולים לישראל והיורדים ממנה. תקראו בזהירות. ב־2024 היגרו מהארץ יותר ישראלים מאשר עולים שהגיעו אליה, כ־31 אלף עלו לישראל לעומת יותר מ־82 אלף שעזבו. מספרם של העוזבים הוא יותר מכפול ממספר העולים.
בשנת 2023, לשם השוואה, היה מספר העולים 46 אלף, כלומר 50% יותר מאשר בשנה היוצאת, כשאת הארץ עזבו "רק" 55 אלף. גם זה מספר עצום. אשר למספר הישראלים החוזרים, חלה ירידה. ב־2024 חזרו לישראל 24 אלף, לעומת 28 אלף בשנת 2023.
לפני שתטבעו במספרים ותעברו למאמר הבא, הנה התמונה המונחת לפנינו והכואבת מאוד: ישראל רושמת ירידה דרמטית בעלייה, וזינוק דרמטי לא פחות בעזיבת הארץ, מה שאנחנו קוראים לו "ירידה".
הביטוי הזה, במאמר מוסגר, הוא בעייתי בפני עצמו. מהיכרות קרובה בעבר עם הנושא, אני יודע כי מי שעוזב את הארץ מעדיף לדבר על הגירה ולא על ירידה, בגלל המשמעות הפוגענית ("נפולת של נמושות"). מה גם שעם השנים הסתגלנו למצב של הגירת עבודה, או "רילוקיישן" של ישראלים בשל צורכי עבודה או לימודים, והבנו שתנועת אנשים מתוך מדינתם ואליה, הלוך ושוב, היא טבעית בעידן הגלובליזציה.
אין זו סוגיה לשונית, וכבודם של העוזבים במקומו מונח. חשוב יותר כי המציאות שאליה נחשפנו במהלך השנתיים האחרונות – מחברים ומידידים, מנהגי מוניות שמסיעים את המשפחות האלה לשדה התעופה ומקהילות ישראליות בחו"ל שהולכות וצומחות – התאמתה, והיא מכה בנו בחוזקה: הירידה בעלייה - והעלייה בירידה.
עתה יבוא גל של מחאות וכעס, שיכלול ביטויי גנאי. "שילכו מפה", וגם "למי אכפת", ואולי "עריקים" וכו'. שמענו, אבל לא יעזור. מי שהגיע למסקנה שאינו רוצה לחיות פה, במדינה שמאבדת בהדרגה את אופיה הדמוקרטי, ששוקעת במלחמה אינסופית עם כל שכנותיה, ואשר נכון לשבוע זה אפילו מודה כי היא מתקיימת בבידוד מדיני, יעזוב – באופן זמני או קבוע.
הסטטיסטיקה לא משקרת
יותר ממיליון בעלי אזרחות ישראלית מתגוררים בתפוצות. כשר התפוצות התוודעתי למציאות זאת וחיפשתי פתרונות. אולי לשכנע אותם לחזור, אולי לשכנע אותם לעלות (חלקם קיבלו את האזרחות הישראלית בהיותם מחוץ לגבולות, שכן החוק מאפשר לצאצאיהם של אזרחים ישראלים לקבל אזרחות, גם אם אינם חיים בישראל).
בכל מקרה, הקו שבחרתי ללכת בו היה קודם כל לא לאבד אותם, לחפש דרכים כדי לשמר הקשר עם הבית, עם התרבות, המוזיקה, החיים בישראל. חששתי כי בדור הבא וזה שאחריו, הקשרים המשפחתיים שלהם עם ישראל ייחלשו, והזהות הישראלית שלהם תימחק. הזמן יעשה את שלו באופן טבעי.
התחלתי לקדם פרויקטים, גם קודמיי עשו כן, אבל זה היה בבחינת "קומץ שאינו משביע את הארי". מדובר במספרים עצומים ובפיזור עולמי. הקמת קהילות ישראליות בניכר היא כנראה הדרך, אבל היא סותרת את החזון הציוני של עלייה לישראל.
ישראל טרם התפנתה להתמודד באומץ עם התופעה הזו, ואז ניחתו עלינו שני האירועים המכוננים של שלוש השנים האחרונות – ההפיכה המשטרית ומלחמת חרבות ברזל.
וכך קם גל חדש של מהגרים מישראל, גל זה גדול בהיקפו ושונה בהרכבו מגלים קודמים. רבים מהעוזבים באים מהליבה של החברה הישראלית, מתעשיית ההייטק, מהאקדמיה, מהרפואה. עם התופעה הזו ישראל אפילו לא מנסה להתמודד.
במקביל, ראוי לשים לב לירידה בעלייה. מוסדות המדינה - הסוכנות היהודית ו"נפש בנפש" - משקיעים מאמצים גדולים לעודד עלייה. האתוס הישראלי מציע כי מרגע שקמה מדינת ישראל, והאמת עוד קודם לכן, מקומם של יהודי העולם הוא בישראל.
טוב, לא נגזים. אנחנו כבר יודעים כי רובם המכריע של יהודי העולם אינו רוצה לעלות. הם חיים במדינותיהם, אזרחים נאמנים, כפי שחיו הוריהם והורי הוריהם. הגלות, כפי שאנו מכנים אותה, היא הסיפור היהודי. גם 3.49 מיליון עולים מהקמת המדינה אינם יכולים לשנות אותו.
העובדה שעדיין יש עלייה, אפילו בתקופה כזו, היא מעודדת, אבל כדאי לשים לב – המספרים ירדו. יהודי התפוצות ששוקלים לעלות אינם פראיירים. מדינת ישראל הנמצאת במצוקה ותחת אש אינה המשכן האידיאלי, אפילו למי שחש עצמו ציוני ומוכן לבוא לארץ. אז הם דוחים את ההחלטה, אפילו לנוכח האנטישמיות הגואה.
בלמ"ס מדגישים כי הפעילות שלהם מבוססת על שלושה עקרונות מרכזיים – עצמאות, אמינות ושמירה קפדנית על סודיות נתוני הפרט. מתאים גם לניהול מדינה. מומלץ לראש הממשלה לקרוא את הסקר של הלמ"ס, ייתכן שינסה להחליף את הסטטיסטיקאי הראשי וללכת, שוב, בדרכי טראמפ. אין טעם. במקום זאת ראוי לוותר על חזון ספרטה, שהרי הישראלים מעדיפים את אתונה. שנה טובה לכולנו. מגיע לנו.
התרעות פיקוד העורף