סיסי הכריז כי ממשלות ערב והאסלאם, שעשרות מנציגיהן היו באולם והקשיבו לנאומו, צריכות להתלכד יחד לקואליציה של שלום, וכך יורו לישראל את דרך הישר. ושם, היכן שהתכוון לישראל, אמר "אויב".
בכך רצה לומר לישראל כי המלחמה שהיא מנהלת בעזה הייתה מהרגע הראשון בעיה עבורם. הממשל המצרי היה יכול לשאתה לו נמשכה כמה חודשים, אבל מרגע שהפכה למציאות קבועה, היא מסכנת את ביטחונה הלאומי של מצרים. והנה עתה, אומרים בקהיר, הגיע כדור השלג לשלב השלישי, המסוכן מכולם. השלב הזה אומר כי הסכם השלום בסכנה.
מחר יגלה אגף המודיעין של צה"ל חוליה פלסטינית באירביד שבירדן, תשלח הממשלה את מטוסי חיל האוויר לחסלה. תגלה אחת כזו באלכסנדריה שבמצרים, תעשה אותו הדבר. יאמרו מקורביו של נתניהו: קטאר היא מקרה מיוחד, מדינה מורכבת.
כמה דקות לפני שכינה אותנו אויב, עצר סיסי את שטף נאומו וביקש להזהיר מפני סכנה להסכם השלום. לשונו הייתה רכה, אבל המסר נוקשה. המשך המלחמה, הוא אמר, מחליש את השלום ומאיים על ביטחון כל עמי האזור.
סיסי ציין כי המצב הזה בולם הסכמי שלום חדשים, ובכך רמז לסיבה שבגללה לא ממהרות מדינות ערביות נוספות לחמם את היחסים עם ישראל. "יתרה מכך", הוסיף, "מצב זה שוחק את הסכמי השלום הקיימים עם מדינות האזור, ולכך עלולות להיות השלכות חמורות". את דבריו אלה, הקדים ואמר, הוא מפנה לעם בישראל. מדוע לעם ולא לממשלה? כי ממנה הוא נואש, וגם כדי שלא נופתע אם משהו יקרה.
קהיר אכן הסתפקה ב־12 דקות של נאום ולא העבירה לישראל את המסרים הללו בצינורות הישירים. היא הניחה כי בירושלים יודעים לפרש את מסריו של נשיאם. גם לו רצו, אין מי שיעביר את המסר באמצעים המקובלים. קווי השיחות בקו קהיר וירושלים חורקים זה מכבר. המצרים לא מינו שגריר מאז שעזב האחרון שבהם את משרדו בתל אביב. את השגריר הישראלי הם מסרבים לקבל. גם בין לשכות המנהיגים כבר אין קשר. מאז 7 באוקטובר שורר נתק זועף בין סיסי לראש הממשלה נתניהו.
לא פקודה או מחסום של חמאס מנעו מהם לנוס, אלא החיים עצמם. מתברר כי ההתבססות במרכז הרצועה, מרחק 10 עד 15 קילומטרים, וכן המסע לשם, הם הוצאה כספית ניכרת. מעטים מחזיקים בכיסיהם סכומים כאלה. דמי קיום יש בקושי, קל וחומר יכולת לממן חיים חדשים באמצע שום מקום.
לפני שנה וחצי, בבריחה הגדולה דרומה מפחד כוחות צה"ל, ביקשו המובילים וקיבלו 800 שקל. היום הם רוצים 3,000. סיבה אחת היא המצאי. בקושי יש משאיות הובלה, כי איש לא הכין את עצמו לגלי הגירה כאלה בתקופה כה קצרה. גם הדלק אינו בנמצא, ולכן מחירו בשחקים (200 שקלים לליטר). כל זאת הופך את ההובלה לשירות בלתי מושג. ומי שמצא מוביל וגייס את התשלום הנדרש, מתבקש לחכות כמה ימים עד שיגיע. הטילים, כידוע, אינם מתחשבים בקצב ההובלה. הם נוחתים לפי צורכיהם.
גם אם יבואו, איש אינו מחכה לבורחים במחנה הפליטים דיר אל־בלח או דרומה ממנו. עליהם לתפוס פיסת אדמה במקום טוב, רצוי ליד מקור מים. גם משבצת קרקע לתקוע בה אוהל היא כיום מצרך מבוקש, בעיקר במרכז הרצועה. לפעמים היא בבעלות מישהו, וגם עליה צריך לשלם. אחר כך יש לקנות אוהל, או לעשותו מיריעות בד. אוהל תקני עולה בין 2,000 ל־3,000 שקל, תלוי בסוגו ובגודלו. בעזה של היום, גם לתקוע יתד עולה כסף.
מכר שעקר מביתו בעיר עזה כמה קילומטרים דרומה, סיפר לי השבוע כי לאחר שנטה את אוהלו בשטח פתוח, ביקש להתקין לעצמו מקלחת ארעית. יש סוחרים המוכרים את המתקן הזה. כיסא, פרגוד מניילון אטום, ברז ומכל למים. אלה ביקשו ממנו 1,500 שקל, ואילצו אותו לוותר. מכר שני סיפר כי תושבים פירקו מבתיהם רהיטים וחלונות, ולקחו אותם במסעם דרומה כדי שישמשו להבערת האש לבישול.
על שום כך, העדיפו רבים להישאר בבתיהם. לעצמם הם אמרו כי אם נגזר עליהם למות, אז ימותו. עבור רבים מהם אין זו המנוסה הראשונה מן הבית. חלקם כבר עקרו מביתם דרומה בחודשים הראשונים של המלחמה. חלקם שבו צפונה בהפסקת האש האחרונה בינואר. הם מצאו כי ביתם נהרס וקבעו לעצמם אוהל ברחבי העיר, או פלשו לבניין שנהרס בחלקו.
גם אלה שלא עקרו מביתם עברו תקופות של מרדף אחר מזון, עלטה מחוסר חשמל, מיעוט של מים ואבטלה מעבודה. כך נולדה ההישארות בבית, עם ההבנה כי אפילו מנוסה דרומה לא תשנה את מצבם הקיומי.
התרעות פיקוד העורף