עמים נבדלים זה מזה באמונותיהם, בשפתם, בהיסטוריה שלהם ובתרבותם – אבל נדמה שלכולם יש תכונה משותפת: כפיות טובה מובנית כלפי מנהיגיהם. כלפי אותם האנשים הנושאים על גבם את משא ענייני הציבור בדבקות ובתחושת שליחות. לעיתים מדובר במנהיגים שהצילו את אומתם ממשבר גדול או אסון, ולא רק שהם לא נישאו על כפיים, אלא שהם מצאו עצמם מושמצים, מוכפשים, מוקעים בראש חוצות, ומסולקים ממשרתם חרף הצלחותיהם בתפקיד.
אפשר לקרוא לזה גזירת ההיסטוריה, ואפשר לראות בזה חולשה אנושית אינהרנטית. חולשת אופי המאפשרת להכרת התודה אשר לה ראוי המנהיג להתפוגג לנוכח קמפיין שלילי, המנצל את שאננות המנהיג המצליח, על רקע האהדה החנפה המציפה אותו ומשכנעת אותו כי התמיכה בו איתנה כאבני גזית. ואז לפתע הוא מתעורר בבוקר אחד ומוצא עצמו כפות בעשרות חבלים דקים, חסר אונים כמו גוליבר בארץ הגמדים - וצופה במפקד הליליפוטים שעקדו אותו. עומד נלעג בתוך נעליו הגדולות בתנועת ניצחון, או יוצא מתוך מכונית ריקה לטקס הכתרתו.
הסיפור מתחיל כמעט משחר ההיסטוריה. משה, האיש שהוציא את בני ישראל מעבדות מצרים, שהוליך אותם לחירות כשהוא חוצה את ים סוף ונתן להם תורה ומשפט – נאלץ לשמוע לא אחת את בני עמו אומרים: "נתנה ראש ונשובה מצרימה". במקום להכיר לו תודה על החירות, הם התרפקו על סירי הבשר והאשימו אותו בכל תקלה. זהו הסיפור המכונן של כפיות טובה קולקטיבית, כאשר ההישג ההיסטורי מתגמד מול קשייו החולפים של הרגע. משה סיים את חייו בודד, עייף ומנושל מזכותו להיכנס לארץ. ואם כך נהגו בארז הגדול מכולם, על מה כבר נותר לאזובי הקיר להלין.
במבט לאחור, הובר היה האיש הנכון, במקום הנכון, בזמן הנכון, והציל את האמריקאים, אך המסיתים והאופוזיציה שזיהו הזדמנות פוליטית, המטירו על מאמציו קיתונות של לעג. והובר, שהיה איש עשייה ולא איש של פולמוס ודיבורים, האמין שמעשיו מדברים בעד עצמם. אלא שהמאמצים אולי דיברו, אבל הציבור לא הקשיב, לא הבין ולא האמין. הוא ראה בהובר את פניו של הכישלון. בבחירות 1932 הוא הובס בנוקאאוט, ושמו נחרט בספרי ההיסטוריה כסמל למשבר – ולא כמי שסלל את התשתיות ליציאה ממנו.
מסתבר שהציבור לא סופר תהליכים ארוכי טווח – הוא רוצה קסם מיידי. כשהמשבר לא הסתיים בן לילה, הובר הוכתר ככישלון. כפיות טובה קלאסית. רוזוולט הפך למושיע בעודו רכוב על גבו של העגל שנוצק מהזהב שצבר הובר, וקצר את הפירות שזרע הובר, שלרוע מזלו בנובמבר 1932, כשהתקיימו הבחירות, היו עדיין בוסר על סף הבשלה. הם הבשילו רק לאחר כניסת רוזוולט לתפקיד בינואר 1933.וכך קיבעה ההיסטוריה את רוזוולט כמושיע - ואת הובר כאשם הנצחי במפולת.
אבל בנקודה זו התהפך התסריט על פניו: בניגוד למקובל, בבחירות של 1864 – בעיצומה של המלחמה – האמריקאים נהרו לקלפיות ובחרו בלינקולן מחדש, ואף ברוב גדול. זה קרה אולי כי בשעת מבחן חלקים ניכרים בציבור האמריקאי הבינו שהאיש, על כל חולשותיו, הוא התקווה היחידה לשימור האיחוד ולעקירת העבדות.
זהו מקרה יוצא דופן ומרענן: עם שידע להבחין בבחירתו בין שיקולים אישיים של יום קטנות, לבין טובת הכלל וחזון היסטורי. בחירתו של לינקולן מחדש עיצבה את עתידה המזהיר של ארצות הברית: בזכותה נשמרה האחדות ונעקרה העבדות. המקרה של לינקולן מלמדנו כי גם בתוך סערת ביקורת, מנהיג של ממש שורד – אם הוא לא נבהל מהתקשורת ומהביקורת ועומד על האמת שלו גם כשאינה פופולרית.
מדובר בתופעה שקשה להבינה. הלא גם מרבית מבקרי נתניהו מסכימים שהאיש חתום על שורת הישגים מרשימה – אבל מאז אסון 7 באוקטובר הוא מתואר כאשם בכל מחדל. הישגיו מתקבלים כמובנים מאליהם. לפי יריביו, לנתניהו לא הייתה תרומה לנס הכלכלי הישראלי, למעט התקלות שבדרך. להן דווקא הייתה לו לשיטתם תרומה משמעותית. וכך, בעיניהם, האיש שידע לעמוד מול איראן, מול ברק אובמה ומול אין־ספור משברים, מוצא עצמו נאשם נצחי בכל תקלה, כולל, אולי, בגשם שלא ירד בעיתו.
עמים נבדלים זה מזה בשפה, בהיסטוריה ובתרבות – אבל בכפיות טובה כלפי מנהיגיהם, נדמה שהם דוברים שפה אחת. משה, הובר, צ’רצ’יל – כולם שילמו את המחיר. לינקולן היה היוצא מן הכלל. ומה בישראל של 2025? האם נתניהו ייזכר כצ’רצ’יל המודח או כלינקולן שהעם חזר ובחר בו?
ייתכן שניתן למצוא תשובה לשאלה הזו באמצעות מציאת מכנה משותף בין נתניהו ללינקולן. לינקולן האמין שאי־בחירתו ב־1964 תסתום את הגולל על ארה"ב. הוא כנראה צדק: המועמד שהדמוקרטים הציבו מולו בבחירות היה אותו גנרל ג'ורג' מקללן, שלינקולן פיטר מתפקיד הרמטכ"ל בגין גישתו שנעה בין גרירת רגליים לפחדנות. ובנוסף, רבים מאוד במפלגתו הדמוקרטית תמכו בהפסקת המלחמה ובהשלמה עם פרישת הדרום מהברית. כך שבחירת לינקולן ללא ספק הביאה את ארה"ב עד הלום.
ובמקביל, אפילו רבים מיריביו של נתניהו מכירים בכך שדבקותו של נתניהו בתפקידו, שהוא התפקיד הקשה ביותר והמורכב ביותר בעולם, נובעת מאמונתו העמוקה שאין מי שיוכל לעמוד במשימה הזו בעת הזו מלבדו. נתניהו מכיר את הנפשות הפועלות בזירה העולמית ואת מניעיהן. עם רובן ככולן יש לו קשר אישי וניסיון עבר. הוא יודע לתת משקל ריאלי לדבריהן ולמעשיהן. הוא ניחן בראייה היסטורית לטווח ארוך. במצב הנוכחי כל בר דעת מבין שעד שהעניינים הצבאיים והמדיניים יתייצבו, נתניהו הוא נכס שעם שפוי לא מוותר עליו.
התרעות פיקוד העורף