נניח שניתן היה להעריך את רמת הפער, השונוּת והשנאה בין שבטי ישראל. אין כיום סקרים או מספרים או "שנאמטר" שיכמתו את עוצמת העוינות ופערי המנטליות והאידיאולוגיה בין השבטים החיים במדינה.
את הערכת המצב הזו אמור לבצע כל אחד בינו לבינו על פי הבנתו וניסיונו. כולל, כך אני מקווה, הצצה קצת יותר מעמיקה לתוככי נפשו שלו. וזו לא תהיה הגזמה פראית להניח שהגרף המתאר את התהום הבין־שבטית שאליה אנחנו מתדרדרים ממריא לשמיים. לא ספרטה ואתונה, אלא ספרטה לחוד ואתונה לחוד.
השאלה היא אם מדובר בשסע סופני, או סתם חיכוך שכנים בלתי נסבל. או אולי זה בכלל יחד כולנו ננצח בסגנון עדות מרכז הליכוד. המפה הבין־שבטית כוללת את סך כל היחסים בין יהודים לערבים, בין ימין ושמאל, בין דתיים לחילונים, מתנחלים למתנגדי כיבוש. עם חלוקות משנה מובהקות של ליברל־דמוקרטים מול תומכי הדתה; חרדים מתנגדי גיוס מול חילונים מחייבי גיוס; תומכי משטר דיקטטורי מול מתנגדיו. כולל מיעוטים כמו דרוזים ובדואים.
המשותף לכולם הוא שיש להם מאפיינים מובהקים כגון אמונה דתית או מסורת של התנהלות שבטית בלתי מתפשרת, כמו חרדים וליברל־דמוקרטים. רוב אזרחי השבטים חיים במתחמים מוגדרים גיאוגרפית, כאשר המגמה הנוכחית היא שכל מגזר שבטי מתכנס לעצמו, והזליגה המגזרית לריכוזי אוכלוסייה "שלנו" עובדת בתקופה האחרונה כפי שלא עבדה מעולם.
חרדים לחרדים, כי הם יכולים להרשות לעצמם לשדוד את הקופה הציבורית; ערבים לריכוזי אוכלוסייה ערבית, כך הם מתגוננים מול אפליה אלימה; תל אביבים מכל הארץ בדרך לתל אביב, כי שם נשמרת זהות דמוקרטית־ליברלית; מתנחלים לגדה (שם דווקא יש נסיגה באכלוס); ורק אנשי הציונות הדתית־לאומנית־משיחית מנסים להידחק לכל חור כדי "להשפיע" על סביבתם
שנתיים של שלטון ימין קיצוני הבהירו למגזר הליברלי־דמוקרטי שזכויותיו נגזלות בהתמדה. החל ברמת התקציב וכלה ברמת האפליה בכל תחומי החיים – מחינוך עד בריאות, ומתשתיות עד זכויות דמוקרטיות בסיסיות כמו חופש ביטוי וחופש הפגנה. המפגע המפריד האחרון והחמור מכולם הוא מלחמה ללא מטרה מוגדרת, כשכולם מבינים שמדובר במלחמת מצווה להרוג את עמלק ולשמור על נאשם מספר אחת מהכלא.
ממשלה שיוצאת למלחמה אמורה, באורח טבעי והגיוני, לספר לעמה על מה ולמה היא הורגת אויב ואת חייליה שלה. בישראל של היום הממשלה פטורה מהצורך הזה, כי היא משדרת שהמלחמה נכפית עלינו. תמיד. למרבה הזעזוע והחרפה, ממשלת נתניהו מצליחה לשכנע חלק גדול מהעם שהמלחמה הנוכחית בעזה היא על קיומנו. הבלוף הזה נחשף והולך בימים האחרונים כמזימה פוליטית ואישית זדונית ושטנית. הוא צובר תאוצת זעם בקרב קהלים גדלים והולכים, בתקווה שהלחץ הפנימי יפגוש את הלחץ החיצוני ויעיף את הממשלה.
זה לא יקרה בן לילה. הקואליציה – שנדחקת למחוזות החרפה, מכלא ועד נידוי – תירה לכל הכיוונים ובכל הארסנל שיש לה. כולל נשק בלתי קונבנציונלי כמו אכיפה אלימה מצד המשטרה ואכיפה מנטלית בעזרת תקשורת מורתעת.
מדינת ישראל לא תצא מהמשבר הנוכחי כפי שנכנסה אליו. זו תהיה מדינה אחרת וחברה אחרת. הישראלים והישראליות שנכנסו לפני שנתיים לרצף מלחמות בכל העולם מול כל העולם ובני דודינו, הם לא הישראלים והישראליות שייצאו מהן אם וכאשר. לא משנה ימין או שמאל, ערבי או יהודי, דתי או חילוני. אפילו החרדים יצאו מצולקים קשות לאחר שטווחו באש צולבת מצד המתנחלים, הליברל־דמוקרטים והמציאות הקשוחה של הצורך להתפרנס.
ובכלל, כל אגפי החברה הישראלית, כולל צה"ל, אמורים לעבור את ייסורי מגבלות הכוח בתהליכים של התפכחות וגמילה ובעוצמה של קריז אחרי טריפ פסיכי. ורק המתנחלים מכת הציונות הלאומנית־משיחית יישארו בעתיד כמות שהם. בתקווה שהפעם ללא משקל פוליטי. כאשר יתממשו תוצאות סבב הדמים המטורף הנוכחי, כאשר יחלו תהליכי ההתפכחות – הם יהיו לאומנים יותר, ומשיחיים ואלימים יותר. ההתנגשות הצפויה מולם בהתנתקות 3 תהיה על סטרואידים חמושים באמונה בוערת. שלא כמו בהתנתקות 1, שהביאה לשלום עם מצרים, זו הבעל"ט תשיק למלחמת אזרחים שמסרבים להיות אחים. ובצדק.
מעבר לבלימה של כוחות הרשע המקומיים בישראל וסביבתה, הפתרון האמיתי לטווח הנראה לעין נובע מסקירה מפוכחת של מצבנו כעם וכחברה בעריסה הגיאו־אסטרטגית בין הירדן והים. הקרבה הפיזית בין ריכוזי אוכלוסייה יהודיים ופלסטיניים, בקווי 67' ומחוצה להם, חייבת להוביל לשימוש משותף בתשתיות משותפות וליחסי שכנות נורמליים. בתוספת שיתוף הפלסטינים בפתרון הבעיה הישראלית שהיא המפתח להסדר.
כל זאת בהנחה שאיש אינו רוצה לנהל מלחמת נצח בסגנון נערי הגבעות, שמחלחלים לצומתי תהליכי קבלת החלטות. גם לא המשך אפרטהייד אלים שהוביל למצב שבו מדינת ישראל, אחרי גמר סבב הדמים הנוכחי בעזה ובגדה, לא תהיה אותה המדינה.
זה יקרה גם בממשלה הבאה, שככל הנראה תהיה ממשלת ימין. זאת המציאות, טמבל, ובטווח הנראה לעין יש למדינת ישראל יתרון כוחני מכריע שיאפשר את ניהול הנרמול בקצב שלה. המסקנה המעשית היא שבין הירדן והים תיווצר ישות מעורבת כלכלית־מסחרית (שהיא החיים האמיתיים), שתוביל בעתיד למדינה דו־לאומית. מה שמחייב את מדינת ישראל כיום לבנות מערכת פנימית שתגן על עצמאותה, ביטחונה ושלמותה כמדינה יהודית – בתנאי הפילוג הנוכחיים שעלולים להוביל למלחמת אזרחים.
כן, אחיי, אפשר לשכוח ממלחמת אחים. לא לנשק, לא למשק ולא לחשק של חיים משותפים אחרי האונס הקולקטיבי שמתחולל כיום בגוף הליברל־דמוקרטי. זאת בהנחה לא בלתי סבירה שננצח את חמאס בעזרת מדינות ערב והרשות הפלסטינית, ונגיע למו"מ בינינו ובין הפלסטינים.
אם אתם לא חושבים ברצינות שניתן להמשיך לנצח באפרטהייד אלים, אזי כדי להגיע לאותו מו"מ בחתיכה לאומית אחת, חייבים להתחיל בחיזוק ממשלת הקנטונים הפדרלית שתשמור על הזהות היהודית, על ביטחונה, תמנע מלחמת אזרחים ותנהל מו"מ על פתרון שתי המדינות המקובל על העולם ועל חלק מאזרחי ישראל. המו"מ אמור להימשך חמש שנים פלוס כדרכם של משאים ומתנים בין חברות מוכות מלחמות, פחדים ופרנויות.
כמה שנות רגיעה באוכלוסיות צפופות יהפכו את האזור למערכת יחסים כלכלית־חברתית אחת, שתהפוך לישות דו־לאומית בין הירדן והים. יהיה מעניין.
התרעות פיקוד העורף