כלומר, עצם עקרון ההשתקה אינו חדש במערב. מימים ימימה סתימת פיות היא ערך מקודש אצל השמאל המערבי. ניקח לדוגמה את המדינה שלנו. אנו זוכרים את הימים הלא כל כך רחוקים שבהם השמאל שלט באופן מוחלט בתקשורת האלקטרונית - ברדיו מאז קום המדינה, או בטלוויזיה מיום הקמתה, 20 שנה אחר כך. כששאלת אנשי תקשורת מדוע זה המצב, הם הסבירו לך (ברצינות! איני צוחק!) שמה לעשות, פשוט אין בימין אנשים בעלי כישרונות כמו שלהם.
נכון, מדי פעם היו תקלות, ודעה אחרת הצליחה להשתרבב לשיח, אבל הכיוון הכללי היה של חסימת הימין. "סתום את הפה", הורו לנו, ו"אם לא תסתום, כבר נדאג לזה שלא תצליח לומר את דברך לציבור". אז כן, נתנו לפוליטיקאי מן הימין להתראיין, אבל לא ממש, כי תמיד קטעו, גיחכו, צעקו, קיצרו – בקיצור, לא אפשרו לו לומר משהו שישכנע מישהו.
עקרון ההשתקה יושם, ועדיין מיושם, גם בבימות ביטוי אחרות אצלנו. כך באוניברסיטאות, בתיאטראות ובקרנות הקולנוע – אין דריסת רגל לימין. כלומר, ימני יכול לכתוב מחזה, בבקשה; ואולי בתיאוריה אפילו יעלו אותו על בימת תיאטרון; ולבמאי ימני כלשהו אפילו יתירו לביים, בהחלט – אבל בתנאי שהמחזה לא יבטא דעות ימניות או יהווה סאטירה על השמאל, ובתנאי שהבמאי יקפיד לשמור את דעותיו הפוליטיות לעצמו, ולתמיד. אבל רגע... סאטירה על השמאל? על מה יש שם לצחוק?
לדאבון ליבו של השמאל, ולמרות כל מאמציו, המציאות הארורה לא שיתפה עימו פעולה, והיא זו ששכנעה את הציבור – בין השאר, באמצעות אוטובוסים מתפוצצים ודרכי המתה מזוויעות אחרות – שלא להתייחס ברצינות רבה מדי לדבריהם של יושבי האולפנים עטורי הפרסים ובעלי הקול העמוק, או של כותבי הטורים בעלי הוותק המרשים, שגם הם, כמובן, עטורי פרסים.
ברוב ארצות המערב, סתימת הפיות, אף שלא הייתה מוחלטת כמו אצלנו, הייתה אפקטיבית יותר מאשר אצלנו, כנראה כי המציאות לא התערבה או הפריעה באותה תדירות ובאותה בהירות כמו אצלנו. אבל גם שם אין לה כיום היכולת להחניק רעיונות כמו בעבר, וכוחות מתנגדים, כמו זה של צ'רלי קירק המנוח, השמיעו ומשמיעים את קולם באורח משכנע. עושה רושם שכדורי צלפים – ונקווה שלא יהיו עוד כאלה – לא ירתיעו אותם.
התרעות פיקוד העורף