תשובה חלקית, לא בדיוק נחרצת, כי תשובה נחרצת אין, וספק אם אי פעם תהיה. קודם כל, כי מה שקרה כבר קרה מזמן, ורוב הראיות נעלמו. וחוץ מזה, כי "המערכת הבינלאומית" היא מערכת מורכבת שלא תמיד קל לזהות בה סיבה ותוצאה.
הספר של קליין עוסק בהתפתחויות קצת לפני וקצת אחרי שנת 1177 לפני הספירה. כאמור, סוף תקופת הברונזה. כאמור, תקופה של קריסת המערכת הבינלאומית. "לא תמיד ברור מי או מה גרם להרס ערי תקופת הברונזה המאוחרת, הממלכות והאימפריות של האגן האגאי והמזרח התיכון", הוא כותב.
דוגמה: פילוס הייתה עיר חשובה למדי כנראה. את הריסותיה אפשר לראות עד היום בדרום יוון. ב"איליאדה" של הומרוס, פילוס מוזכרת כחברה בברית של תשע ערי חוף במלחמת טרויה. בסביבות 1180 לפני הספירה העיר חרבה. הייתה שריפה גדולה. מי הצית אותה, לא ידוע. בעתיקות העיר נמצאו כלים, אך לא שרידי בני אדם. "יש שהציעו כי מחוללי האסון היו פולשים מחוץ לממלכה; אחרים טוענים כי תושבי פילוס עצמם מרדו במלכם". הגורמים המדויקים נותרים בלתי ידועים. 1180 לא הייתה שנה טובה לפילוס.
ציפיות והערכות
ולנו, האם הייתה לנו שנה טובה? לפני שאתם משיבים, חשבו על הפרספקטיבה שדרכה אתם בוחנים את השנה. אפשר לשאול: האם הייתה שנה טובה באופן כללי. אפשר לשאול: האם הייתה שנה טובה ביחס לציפיות שלכם? אפשר לשאול: האם הייתה שנה טובה לעומת שנה ממוצעת?
ניתן דוגמה. בסוף השנה שעברה, רוב קטן של ישראלים, מקרב בעלי הדעה, היו "פסימיים" ביחס לעתידה של ישראל. כלומר, הציפיות שלהם מלכתחילה היו נמוכות. חלפה עוד שנה. נניח שהם פסימיים באותה מידה כפי שהיו – במקרה כזה הייתה שנה שלא הרעה את המצב ולא שיפרה אותו. האם זה אומר טובה (כי שנה טובה היא שנה שבה המצב נשאר אותו דבר או לא נהיה יותר גרוע), או שזה אומר שנה לא טובה (כי שנה טובה היא רק שנה שבה המצב משתפר)?
עוד דוגמה. נניח שאתם סבורים שהייתה שנה שבה המצב הביטחוני קצת השתפר (בזכות איראן), המצב הכלכלי נותר כשהיה (לא משהו) והמצב החברתי הידרדר (כי הקיטוב חזר במלוא עוצמתו) – האם זה אומר שנה טובה או רעה? במקרה הזה, התשובה שלכם תהיה תלויה כמובן בשאלת המשך: מה יותר חשוב, שיפור במצב הביטחוני או הידרדרות במצב החברתי?
השאלה הזאת לא לגמרי תיאורטית. זאת שאלה ששאלנו. לא בדיוק כך, אבל כן בעקיפין. למעשה, מדובר בשלוש שאלות שונות, כולן באותו סקר, לאותם משיבים (הסקר החודשי של JPPI). השאלה, בנפרד לכל תחום, היא אם הייתה שנה טובה או רעה כלכלית, ביטחונית וחברתית.
היה אפשר לומר שזו הייתה שנה טובה, סבירה, לא כל כך טובה, או גרועה. אם נחשיב "טובה" ו"סבירה" כתשובות של שביעות רצון, 38% מהישראלים חושבים שהייתה שנה משביעת רצון מבחינה ביטחונית, 36% חושבים שהייתה משביעת רצון כלכלית – ובפער די גדול, 20% חושבים שהייתה משביעת רצון מבחינה חברתית.
נו, אז הייתה שנה טובה? אפשר להניח שהרוב הישראלי כנראה אומר שלא. היא לא הייתה טובה. כי הרוב חושב שהיא לא הייתה משביעת רצון – לא ביטחונית, לא כלכלית ולא חברתית. זה כמובן עדיין לא עונה על השאלה אם הייתה טובה יותר מהציפיות או פחות מהציפיות. כאמור, בשנה שעברה היה רוב ישראלי קטן של פסימיים ביחס לעתיד, כך שלמעשה שנה שלא עונה על הציפיות היא למעשה מה שהרוב ציפה לו (כך שהיא כן ענתה על הציפיות... סליחה על ההתחכמות, אבל זה בעצם המצב).
כך או כך, שווה לשים לב לעוד כמה דברים שעולים משלוש השאלות הללו על השנה הבאה.
מקרב תומכי הליכוד, 75% מרגישים שהייתה שנה משביעת רצון ביטחונית. מצביעי ש"ס – 80%. בזירה הכלכלית, 70% מתומכי עוצמה יהודית אומרים שהייתה שנה משביעת רצון (טובה או סבירה). 86% מתומכי הליכוד אומרים כך. 72% מתומכי הציונות הדתית אומרים כך (תומכי הקואליציה החרדים קצת פחות מפרגנים בהקשר הכלכלי). אז מי מרוצים? תומכי הקואליציה.
דבר שני: גם תומכי הקואליציה לא כל כך מרוצים מהמצב החברתי. זה דבר שחשוב לשים אליו לב. כאשר שואלים על כלכלה וביטחון, יש פער גדול מאוד בין תשובות של תומכי הקואליציה לבין תשובות של מי שאינם תומכי הקואליציה. כאשר שואלים על המצב החברתי, עדיין יש הבדל – אבל הוא הרבה יותר קטן, ובשורה התחתונה, אף ציבור לא חושב שהייתה שנה טובה חברתית.
דוגמה: שיעור כמעט זהה של אשכנזים ומזרחים אומרים שהייתה שנה לא טובה מבחינה חברתית (82% ו־79%); דוגמה: שיעור כמעט זהה של מי שמזדהים כימין־מרכז ומי שמזדהים כשמאל־מרכז אומרים שהייתה שנה משביעת רצון מבחינה חברתית (16% ו־14%). לא שאין בכלל הבדלים, אבל גם מקרב תומכי הליכוד רוב של 74% אומרים שלא הייתה שנה משביעת רצון מבחינה חברתית. ש"ס – 80%. יהדות התורה – 69%.
דבר שלישי: ביחס למצב החברתי, התשובות הן הכי חותכות. אמרנו, יש ארבע דרגות של תשובה – טוב, סביר, לא כל כך טוב, גרוע. עד עכשיו חיברנו את שתי התשובות החיוביות ואת שתי השליליות כדי לצייר תמונה כללית. אבל בכל זאת שווה לשים לב שמבין מי שנותנים תשובה חיובית על הביטחון, חצי אומרים "טובה" וחצי אומרים "סבירה" (19% ו־19%). ובקרב מי שנותנים תשובה שלילית, יש רוב שאומרים גרועה (36%), אבל לא מעט שמסתפקים ב"לא כל כך טובה" (22%).
זה לא המצב בשאלה החברתית. שם, גם מי שרוצים לתת תשובה חיובית, כמעט תמיד מסתפקים ב"סבירה". רק 4% מכלל המשיבים אמרו שהייתה שנה חברתית "טובה". וזה המצב גם בתחתית הדירוג. רוב ברור מאוד ל"גרועה" (50%) לעומת "לא כל כך טובה" (29%).
שנסכם? אולי כדאי לסכם עם ממצא משאלה נוספת. שאלה שמתייחסת לציפיות, כלומר, זו שאולי תאפשר לנו, בעוד שנה, להחליט אם הייתה שנה טובה. קצת פחות משליש מהציבור בישראל חושב שישראל בתהליך של שיפור, ויהיה יותר טוב. אתם כבר יודעים מי השליש הזה. אז עליו נדבר פחות.
מעניין יותר, במקרה הזה, להתבונן במי שאומרים שישראל לא נמצאת "בתהליך של שיפור", אלא במי שאומרים שישראל נמצאת "בתהליך של הידרדרות". אלה – בערך שני שלישים – אומרים שלדעתם תהליך ההידרדרות יימשך. הם רואים מצב לא טוב, ומצפים שיהיה עוד פחות טוב. ציפיות נמוכות לשנה הבאה. לעומתם, בערך שליש ממי שמזהים הידרדרות חושבים ש"יהיה יותר טוב" (אלה 22% מכלל המשיבים). הם רואים מצב לא טוב, ומצפים שיהיה יותר טוב. ציפיות גבוהות לשנה הבאה. אז תהיה שנה טובה? לקוות תמיד אפשר. זו מצוות העונה.
הלקח הספרטני
בנימין נתניהו אינו המנהיג הראשון שמחפש השראה למצבה של מדינתו בימים הרחוקים של יוון העתיקה. רבים עשו זאת לפניו – מנהיגים, היסטוריונים, אנשי מדע המדינה.
אבל ספרו של הנסון, "מלחמה שאין כמותה", הציע גם אפשרות אחרת: אולי זה היה מאבק דומה יותר למלחמת האזרחים האמריקאית העקובה מדם? "בעשורים האחרונים", כתב הנסון, "הוצעו עוד אנלוגיות רבות למאבק עתיק היומין: האם רוסיה של ימינו דומה יותר לספרטה האוליגרכית, או לגרמניה של היטלר?".
נתניהו הוא מנהיג עם תודעה היסטורית ועם ידע היסטורי. את אליסון אין לי ספק שקרא. את הנסון – סיכוי לא מבוטל שקרא. שלא כרוב שריו, הוא לא מפליג בהרהורי "ספרטה" כמי שלא קרא ספר. שלא כרוב שריו, הוא אינו מדבר על כלכלה, על יחסים בינלאומיים, בבורות נינוחה. ובכל זאת, הדברים שאמר ביום שני השבוע לא היו לגמרי נהירים. מצד אחד אמר: "נצטרך יותר ויותר להסתגל לכלכלה עם סממנים אוטרקיים".
מצד שני התמקד בתעשייה אחת. "אנחנו יכולים למצוא את עצמנו במצב שבו תעשיות הנשק שלנו יהיו חסומות. אנחנו נצטרך לפתח פה תעשיות נשק".
בסיכומו של דבר: "אנחנו נצטרך להיות אתונה וסופר־ספרטה". הוא לא אמר אתונה. הוא לא אמר ספרטה. הוא אמר גם וגם. השאלה אם אפשר גם וגם בהחלט מחייבת שיקול דעת.
בספר של הנסון יש קטע יפה שמשווה את ארה"ב לאתונה. "מרכז תרבות ומעצמה אימפריאלית בלתי־צפויה היכולה לכפות דמוקרטיה על ידידים ואויבים כאחד... האמריקאים מציעים לעולם תרבות עממית שוויונית, ובשנים האחרונות – ברוח אתונאית מאוד – ניסו להסיר אוליגרכיות ולהשליט דמוקרטיה (גרנדה, פנמה, סרביה, אפגניסטן, עיראק)".
מדינות אחרות, הזכיר, לא תמיד מתרשמות מהעמדה האמריקאית־אתונאית. גם מאתונה עצמה לא כל השכנות התרשמו, שהרי "לא הייתה עיר־מדינה יוונית במאה החמישית שיצאה למלחמות לעיתים תכופות יותר מאשר אתונה". הנה כי כן, ספרטה היא לא תמיד איום – אתונה היא לא תמיד גלולת הרגעה.
דבר אחד שנתניהו כיוון אליו ואין טעם להכחיש: המלחמה לימדה את ישראל לקח חשוב בכל מה שקשור לייצור תחמושת, למאגרי תחמושת, לניהול תחמושת. לאורך תקופות ממושכות במלחמה, שיקולים של מלאים הכתיבו מהלכים צבאיים ומדיניים. לא היה אפשר לתקוף במקום אחד, כי אז היה חסר במקום אחר. לא היה אפשר לפעול בניגוד לרצונם של האמריקאים, כי אז היה נוצר מחסור.
אז כן, ישראל תצטרך לחזק סממנים אוטרקיים במה שקשור ליכולתה להתחמש. ממשלות קודמות, כולל אבל לא רק אלה של נתניהו – שאפשרו מצב קבוע של חוסרים, ושלא הקפידו לחזק את יכולת הייצור המהיר של חימושים – עשו שגיאה, שגם אותה ועדת חקירה תאתר ותסביר.
אם לזה התכוון נתניהו, ולזה בלבד – אפשר להשמיע צפירת הרגעה. אבל לא היה לגמרי ברור שהוא מתכוון רק לזה. דברים אחרים שרמז להם מחייבים דיון. אולי הוא צודק – וגורל של בידוד מדיני הוא מה שצפוי לישראל, בלי קשר למעשיה? אולי הוא צודק – ואי־סדר עולמי חדש יכפה על ישראל מדיניות של הסתגרות, צמצום, התגייסות?
לזה תהיה השפעה כמובן על היכולת של ישראלים לקיים מיזמים עתירי ידע. תהיה לזה השפעה על הרצון של חלקם לחיות בישראל. תהיה לזה השפעה על השאלה היכן יחזיקו את נכסיהם ואת ממונם, היכן ישקיעו אותם. תהיה לזה השפעה על הנכונות שלהם להסתכן במגורים במקום שמי יודע אם אפשר יהיה לצאת ממנו. ובמילים אחרות, אם נתניהו מתכוון ברצינות, הוא משחק באש.
לא בטוח שהוא מתכוון ברצינות. המילים מדברות שפה אחת, אבל ההתנהלות שפה אחרת. הרי אם נתניהו צודק, יש לזה השלכות דחופות שהוא עצמו היה צריך לגזור וליישם בדחיפות כמנהיגה של סופר־ספרטה. לדוגמה, אם ישראל נדרשת להיות ספרטה, החיה על חרבה, היה ראוי שנתניהו יהיה הראשון לתבוע שירות צבאי לכל. אלא שנתניהו אומר בצד אחד של פיו "ספרטה", ובצד שני של פיו "פטור".
ועוד: אם נתניהו באמת מניח שישראל נדרשת לחזק סממנים אוטרקיים, היה ראוי שיהיה הראשון לתבוע התייעלות, חיסכון, איגום משאבים. אלא שנתניהו אומר בצד אחד של פיו "אוטרקי", בעוד צידו השני אומר "המשרד הממשלתי של מאי גולן". אם זה היה נאום "דם יזע ודמעות" של נתניהו – הבטחה לעתיד מאתגר יותר, שמחייב את כולנו להירתם למשימה שאין מנוס ממנה – זה היה נאום לא ממש משכנע.
"מלכודת תוקידידס", על שמו של ההיסטוריון שלימד אותנו את תולדותיה של המלחמה הפלופונסית, היא האירוע שבו מדינה אחת מרגישה שאין לה מנוס ממתקפה על מדינה אחרת, מחשש שזו תתחזק מדי, עד שלא יהיה אפשר עוד לעצור אותה. כך שבשבוע שבו ישראל תקפה בקטאר, לאחר שכבר תקפה בעזה, בלבנון, באיראן, בסוריה, בעיראק, בתימן – ראוי לתהות מיהו הספרטני ומיהו האתונאי במשלו של נתניהו.
האם ישראל היא ספרטה – התוקפת את שכנותיה לפני שיתחזקו מדי? או שאולי השכנות הן אלה שנאלצות להרהר באפשרות שישראל נוהגת כאתונה המתחזקת, הלא מרוסנת, שאין להן מנוס ממהלכי בלימה לגזיזת מחלפותיה, שמא תהפוך לשחקן אזורי מסוכן מדי, חזק מדי, חסר מעצורים?
"לא הייתה ממשלה שקולה וזהירה – או עיוורת – כמו הגרוסיה הספרטנית, מועצת הזקנים ששנאה לסכן פעולה נמהרת מעבר לעמק לאקוניה", כותב הנסון. ומול הממשלה הזהירה, המחושבת הזאת "לא הייתה ממשלה פזיזה ומסוכנת יותר מאספת אתונה, שהורכבה ממנהיגים רבים שהכירו את מרחבי הים האגאי, אולם יכלו ברגע של קלות דעת להחליט על הוצאתו להורג של אדם – או על פלישה לעיר שמעבר לים – על סמך האשמות קלושות".
נו, אז מי כאן אתונה, ומי ספרטה? לא תמיד קל כל כך להבחין.
התרעות פיקוד העורף