המלחמה נמשכת, החטופים עדיין לא בבית, והכי קשה - אין תחושה של אופק. הציבור לא יודע לאן הולכים, וגם מי שאמור לדעת לא משדר שיש לו תוכנית. החגים, שתמיד היו רגע של עצירה ואיחוד, הפכו לעוד תאריך בלוח, בלי תחושת חידוש.
איך נכנסים לשנה כזו? זו השאלה שמלווה רבים: איך אומרים "שנה טובה", כשהתחושה היא שהשנה הקודמת עדיין לא נסגרה? איך חוגגים, כשהממשלה עסוקה בעצמה והאזרחים עסוקים בהישרדות? יותר מכל, מה שחסר הוא תחושה של אחריות, של מישהו שיודע מה הוא עושה, גם אם לא אומר הכל בקול רם.
הפרשה של מאי גולן היא חלק מתופעה רחבה יותר של שינוי נורמות חברתיות, שבה הסף המוסרי ירד משמעותית. נוצרו קודים חדשים - מי ששומר על החוק או לא מנצל את מעמדו נחשב ל"פראייר". למעשה, הפכנו לחברה שבה ההוגנות נתפסת כתמימות, והחוכמה נמדדת ביכולת לעקוף מערכות. הוגנות איננה קשורה לביולוגיה שלנו. אמפתיה וחמלה - כן, הן חלק מהחיווט הביולוגי שלנו. אבל הוגנות? היא תלויה ברמזים שאנחנו מקבלים מהסביבה שמסביבנו.
אז מה קורה כשנאמנות לקבוצה מתנגשת עם הוגנות כללית? המחקרים על "אלטרואיזם פרוכיאלי" נותנים תשובה מטרידה: אנשים מוכנים להיות אלטרואיסטים כלפי חברי הקבוצה שלהם, ובאותו זמן עוינים כלפי זרים. זה יוצר מנגנון של "סדר לי וסדר לך" - קוד מוסרי שונה לקרובים ולרחוקים.
הקבוצה תמיד תנצח
באחד המחקרים הראו לאנשים תרחישים של שחיתות וגילו שבתרבויות קולקטיביסטיות אנשים היו מוכנים לעבור עבירות למען הארגון או הקבוצה. ככל שיש בחברות נאמנות קבוצתית חזקה, יש נטייה גדולה יותר לשחיתות. לא מפני שהאנשים רעים יותר, אלא כי הם מרגישים פחות אחריות אישית כשהם פועלים "למען הקבוצה". ה"אנחנו" מטשטש את האחריות הפרטית, ויוצר הצדקה מוסרית למעשים שבמצבים אחרים היינו מגנים.
אני מניחה שאם נסתכל על הסביבה הקרובה של מאי גולן, נמצא בדיוק את הדפוס הזה - "צייטגייסט" שבו ברירת המחדל שינתה כיוון מהוגנות ל"מי שלא עושה את זה הוא פראייר". כשכולם סביבך חיים לפי כלל של "תחילה השבט שלי", קשה לשמור על עקרונות מוסר.
אבל - ובזה טמונה הבעיה - אותה תחושת הוגנות פועלת בעיקר כלפי "חברי השבט". הילד שידאג שהחבר שלו יקבל חלק שווה, לא בהכרח ידאג לילד שהוא לא מכיר מהכיתה השכנה. זהו בדיוק המנגנון שפרופ' היידט מתאר: לשמרנים (ולא רק להם) יש קוד מוסרי שכולל הוגנות עבור חברי הקבוצה, אבל גם נאמנות שיכולה לעבור על פני השיקולים האוניברסליים. כשהשניים מתנגשים - הקבוצה מנצחת.
"כולם עושים את זה"
כשנהג תחבורה ציבורית רואה שר שמעסיק קרוב משפחה במשכורת נכבדה, למה שהוא לא יעסיק את הבן שלו בעסק הקטן שלו, גם אם זה לא לגמרי לפי הכללים? כשאדמו"ר מקבל מאות אלפי שקלים מהמדינה "לצורכי תרבות" ומשתמש בהם למטרות אחרות, למה שעמותה קטנה לא תעשה משהו דומה?
ברמה המוסדית, השינוי בולט עוד יותר. לקח שנים עד שמישהו במערכת המשפט העז להגיש כתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן. היום זה קורה, אבל בו־זמנית הפרקליטות נמצאת תחת לחץ פוליטי כבד, ושופטים מקבלים איומים. הבעיה היא לא רק בפעולות עצמן, אלא גם בכך שהן הופכות לדבר מקובל. כשחבר כנסת יכול לקרוא לשופט "אנטישמי" מבלי שיהיו לכך השלכות, זה משדר מסר שהכללים השתנו.
האם יש פתרון? המצב הנוכחי הוא לא גזירת גורל, אבל הפתרון מורכב משלושה רבדים שצריכים לפעול יחד. ברובד האישי - לחזור ללמד הוגנות כערך. צריך להתחיל מהחינוך. לא רק ללמד ילדים "לא לגנוב", אלא גם להסביר למה הוגנות חשובה גם כשאף אחד לא רואה. למה השמירה על כללים היא לא "פראייריות" אלא יסוד בבניית חברה שבה כולם יכולים לחיות בכבוד.
ברובד המוסדי - לחזק מנגנוני פיקוח, כי בלי מנגנונים יעילים, הקריאות המוסריות נשארות חלולות. צריך חוקי שקיפות חזקים יותר, ביקורת עצמאית על מינויים פוליטיים, ויותר מכל - השלכות אמיתיות למי שמפר את הכללים.
ברובד התרבותי - לשנות את השיח הציבורי. שהמדיה והרשתות החברתיות יתחילו שוב לכבד את מי ששומר על הכללים במקום ללעוג לו. כשפוליטיקאים יבינו שהציבור מעדיף יושרה על פני "חוכמות", המגמה יכולה להתהפך.
ראש השנה הזה מתחיל באווירת נכאים, אבל גם עם הזדמנות לחשוב מחדש. האם אנחנו מוכנים להמשיך להיות חברה שבה "פראייר" הוא מי ששומר על החוק, או שמא הגיע הזמן להפוך את הקוד מחדש - ולהבין שהוגנות היא לא רק ערך יפה, אלא התשתית של חברה שבה שווה לחיות?
השאלה היא אם יש לנו די כוח, כפרטים וכחברה, להתנגד למגמה. כי אם לא נעשה את זה עכשיו, בקרוב כבר לא תהיה דרך חזרה.
התרעות פיקוד העורף