ולא רק העליבות, אלא גם עזות המצח. חוסר הבושה. לפעמים נדמה שחבורת הכייסים שהשתלטה על המדינה וקופתה מתקוטטת בינה לבין עצמה על התואר מי מושחת יותר, מי משתין יותר מהמקפצה אל תוך הבריכה הציבורית, מעלליו של מי מסמרי שיער יותר.
היום, מה שיש זו שכונה, במובן הכי ירוד של המילה. איפה הימים שעסקנים מתוחכמים רקמו כאן עסקאות סיבוביות בין יבשתיות, שאנשים סגרו דילים מורכבים שקשה היה לפצח את אי־חוקיותם, שמעטפות כסף החליפו ידיים במחשכים, שיד רחצה יד וששמור לי ואקדם אותך משל בכיפה.
עכשיו הכל בחוץ. בגלוי. בפרהסיה. מהמקפצה. באה הגברת גולן ועל פי החשד, פשוט מינתה את חבריה ובני ביתם למשרות בכירות במשרדה, אבל רק בכאילו. ממש כמו במערכון ההוא של הגשש. החלק של העבודה עצמה היה בכאילו, פיקטיבי. המשכורת שולמה באמת. וחלק ממנה חזר למעסיקה, לכאורה. כמה פשוט, ככה גאוני.
וכשהוא נשאל בערוץ 12 איך ייתכן שהיא לא הריחה את הקנאביס הגדל בתוך חדר בביתה, הוא הסביר שאין לקנאביס ריח מיוחד, בעלה ביקש ממנה לא להיכנס לחדר כי יש "הפתעה", ואילו הבלשים הריחו את הקנאביס כי יש להם חוש ריח מפותח, שהרי ידוע שאחד הקריטריונים להתקבל להיות בלש בלהב 433 הוא חוש ריח מפותח. לא, אני לא המצאתי את זה עכשיו.
אז מה הפלא שמאי גולן עצמה פשוט מסרבת להיחקר ואמא שלה מתבצרת בביתה כדי לא להיחקר וכשהיא כבר מגיעה לחקירה, השרה עצמה מגיעה וממלטת אותה דרך השירותים. עוד רבות יסופר על הסחלה הזה, ואפשר היה לייצר כאן כמה מערכונים נהדרים ל"ארץ נהדרת" אלמלא נזכרתי פתאום שהארץ הנהדרת הזו הייתה פעם המדינה שלנו.
במאמר מוסגר, המאמץ שהשקיע השבוע דודי אמסלם לעמוד בקריטריונים של הקולגה גולן בכל הקשור להעסקת מקורבים, נראה די פתטי. עם כל הכבוד (ועל פי תחקיר נוסף של יוסי מזרחי), מקורבת אחת שעובדת בעיריית ירושלים במשך שנים אבל לא מגיעה לעבודה ומקבלת שכר מלא, זה כסף קטן. לכאורה.
התרעות פיקוד העורף