גם הנכונות הסורית מובנת: האינטרס העליון הסורי הוא "הלבנת המשטר", כלומר קניית לגיטימציה לשלטונו, כדי שיוכל להתחיל במלאכת שיקום המדינה המחייבת הסרת הסנקציות והשקעות עתק מהקהילה הבינלאומית. החסם העיקרי הוא ישראל שלא רק שמוסיפה לתקוף בסוריה ומערערת לשיטתו את היציבות והשקט שמשטר א-שרע כה זקוק לו, אלא גם זוכה ליישור קו אמריקני כמעט מלא.
סוריה הפכה למדינת הלכה סונית קיצונית שבה נשים מבודדות, מיעוטים מדוכאים בכוח הזרוע וכוחות המשטר הם ג'האדיסטים. למעשה כיום מדובר במדינת שריעה, שדומה לעיתים שתחליף את איראן והפעם בגרסה הסונית על גבולה של ישראל.
כוחות "הצבא" ובטחון הפנים הסוריים הם בעיקר אנשי היאת תחריר א-שאם ומיליציות טרור שנאבקו נגד משטר אסד, שלהן מכנה משותף אחד: תיאולוגיה אסלאמית קיצונית בנוסח דאעש הדוגלת בג'האד מול כל מי שאינו מוסלמי (הכופרים), כולל מול ישראל.
המשטר החדש הוא בן חסותה המובהק של טורקיה. אותה טורקיה חתמה לאחרונה על הסכמי הגנה משותפים שבמסגרתם היא מסייעת ל"צבא" הסורי החדש בייעוץ, במערכות ובאמל"ח. מיותר לציין כי טורקיה היא בת בריתה של קטאר, בעלת תיאולוגיה אסלאמית קיצונית מבית האחים המוסלמים והאכסניה השנייה לחמאס בחו"ל אחרי קטאר.
חובה להפנים: הסכם כתוב מגדיר, מטבע הדברים, חוקים ונוהג מקובל בין מדינות. חוקים ונוהג מטילים מגבלות וריסונים על השימוש בכוח צבאי, ומעבירים את מערכת היחסים לפסים של שיתופי פעולה אזרחיים שתפקידם יצור את ההזדמנויות.
במצב הנוכחי, ישראל נהנית מחופש פעולה צבאי מלא ואילו דווקא משטר א-שרע הוא זה שנאלץ לגלות גמישות "ולהלך על ביצים", למול האינטרס העליון שלו בשיקום האזרחי של סוריה ובשיקום הצבאי של כוחותיו. חתימה על הסכם צבאי בלבד (או כפי שהוא מכונה "ביטחוני") הופכת את החתימה הרשמית לאקט של הטלת ריסונים רשמיים (בערבות אמריקנית) על ישראל, ואילו דווקא הפן של ההזדמנויות וה"מה יוצא לישראל מזה" שהוא, כאמור בעיקר בפן האזרחי והנורמליזציה, נעלם ולא עוסקים בו.
גם במלחמה הזו: הסכם ביטחוני עם לבנון (הסכם הפסקת האש האחרון) שלא עסק כהוא זה בסוגיות האזרחיות והכלכליות של חזבאללה, שהן עיקר כוחו והשפעתו של הארגון, ועובדתית כיום לבד מהתעצמות צבאית (הנדרשת לאכיפה מתמדת מדי כמה ימים) חזבאללה מפעיל את השפעתו האזרחית בכסף, בארגון וגיוס והרחבת ההשפעה בין היתר באמצעות אגודות ספורט והתאחדות המורים הראשית בלבנון ועוד מסוג זה.
אבל השאלה כרגיל היא לא ה"מה" אלא ה"איך": עם מי באמת אנו חותמים, כיצד כל חתימה כזו מנטרלת או מפחיתה את הדומיננטיות הטורקית בסוריה ומתי מנרמלים יחסים אם בכלל.
מכיוון שסוריה זקוקה מאוד ל"חותמת הכשרות" הישראלית שתפתח את הדרך להסרת הסנקציות ולשיקום המיוחל, הרי שאסור בתכלית האיסור שההסכם יכלול מרכיבים ביטחוניים בלבד, שהם במילה אחרת דחיית הדיון באשר לכוונותיה של סוריה החדשה ומאפייניה לעתיד לא ידוע (אם תשאלו אותי השאיפה של כל השחקנים שדיונים כאלו יידחו לפחות עד לאחר סיום תקופת טראמפ כנשיא והם "מורחים זמן").
להיפך, דווקא עכשיו יש לדבר על נורמליזציה וליצור לה מפת דרכים תחומה בזמן (בשלבים), ועל איך סוריה אמורה להיראות מבחינה אזרחית ומה חלקה היחסי של התיאולוגיה הדתית הקיצונית (ג'האד) במדינה.
ישראל חייבת להבין כי כל עוד סוריה זקוקה לשיקום ולגיטימציה מישראל שתפתח עבורה את הדלת לעולם, היא תהיה מוכנה לעשות הרבה למטרה זו. כל הסכם ביטחוני רק יפגע ביכולתה של ישראל ובהרתעה שהיא יצרה, וזאת מבלי לקבל אף תמורה, תוך הנצחת משטר דאעש ובמידה מסוימת גם קבלה מחודשת ואישרור של הסכמי סייקס-פיקו שהיו לא מעט שנים מקור לא אכזב לבעיות אזוריות לא קטנות בסדר האזורי הישן שלפני המלחמה.
אז, שנייה לפני כינוס האו"ם ולמרות הלחץ האמריקני, חיוני מאי פעם לחשוב בשנית על התועלת/חוסר התועלת בהסכם ביטחוני בלבד עם סוריה, ולחשב מסלול מחדש: או הגדרת מסדרת יחסים כוללת עם התחייבויות סוריות מפורשות גם לקוויה ולדמותה של סוריה העתידית (אפשר שייסגרו בחדרי חדרים ללא פרסום) ובמסגרת זמן מוסכמת או לא בכלל בשלב הזה (שבו במצב הנוכחי ישראל עצמאית, מרתיעה ואינה כבולה לאף הסכם, בטח שלא עם שחקני ג'האד ששטרם הוכיחו את עצמם במעבר מהסדר האזורי הישן לזה החדש שלאחר המלחמה).
התרעות פיקוד העורף