לא מדובר בעוד כישלון מבצעי נקודתי, או בטעות אנוש שולית, אלא באסון לאומי, שבמרכזו השירות החשאי, שתפקידו להגן על חיי נבחרי ציבור והוא כשל לחלוטין. אם בשנה שבה כיהן גילון התרחש האסון הכבד ביותר, מה זה אומר על אחריותו של מי שעמד בראש?
זה אותו גילון, שבקורות חייו שלו נרשם הכישלון החרוץ ביותר בתולדות שב"כ. זה האיש שמתייצב לשפוט אחרים. גילון בחר אחרת. הוא לא הסתגר, ולא נעלם, במקום זאת, הוא מוצא במה בוויכוחים ציבורים ובסערות פוליטיות שבהם הוא מתראיין עם נימה של צדקנות, ודיבור יהיר, כאילו הוא לא האיש שכשל במשימה הבסיסית ביותר שהוטלה על שב"כ בעת שעמד בראשו.
אין כאן שאלה של זכות דיבור. במדינה דמוקרטית כל אזרח זכאי לומר את דברו, גם ראש שב"כ לשעבר. הבעיה היא היומרה המוסרית. גילון מציב את עצמו כמבקר עליון, כאילו העבר שלו נקי, כאילו לא מוטל עליו צל כבד.
ההיסטוריה אינה יכולה לאפשר לו את המעמד הזה. כשלונו חקוק באותיות של דם. בשנה האחת שבה ניהל את השירות, התרחש מחדל שאין עליו מחלוקת, חוסר יכולת להגן על ראש ממשלה בישראל. לא מדובר ב"אירוע שולי" ולא ב"כשל מודיעיני רגיל". זה כישלון שצרב את שמו של גילון בהיסטוריה.
וכשזה הרקורד, להציג עצמך כיום כמי שמחלק ציונים למועמדים אחרים זו חוצפה שאין כדוגמתה. כאשר גילון מצטרף לשלושת ראשי שב"כ אחרים, הציבור שומע "שלושה ראשי שב"כ לשעבר" וחושב שמדובר במשקל זהה. אבל האמת רחוקה מכך. האחרים אולי פרשו בשיא, אולי בעיצומה של שגרה קשה, אבל לא תחת כישלון היסטורי שזעזע את המדינה.
דווקא משום כך, ההצטרפות שלו למהלך פוגעת בו מוסרית. מי שנושא עליו כתם שלא ימחק, לא יכול להציב עצמו שווה בין שווים. הוא היה אמור לדעת כי עצם חתימתו על מסמך נגד האלוף זיני, מרוקנת את המהלך מתוכן, כי היא משווה בין מי שפרש בכבוד לבין מי שפרש אחרי מחדל.
אפשר להבין את רצונו של גילון להמשיך להיות חלק מהשיח. חיי ציבור ממכרים. אבל יש רגע שבה אדם חייב לעצור ולשאול את עצמו, מה אני משדר לציבור? איך אני, האיש שבתקופתו התרחש הרצח, מרשה לעצמי לעמוד על במה ולהטיף מוסר?
קיימת תופעה רחבה של בכירים לשעבר, שממשיכים להטיף גם אם עברם רצוף כישלונות. אבל גילון הוא לא עוד חוליה בשרשרת, הוא סמל. משום שבמקרה שלו אין מחלוקת, אין פרשנות, אין ויכוח. כהונתו הייתה כישלון חרוץ, נקודה. והכישלון הזה לא אישי בלבד.
לכן, כשהוא מנסה להוביל עמדה מוסרית, זה לא עוד ויכוח ציבורי. זה עיוות מוסרי. זו הפיכת הכישלון לקרדיט, הפיכת האחריות לבמה. במדינה ראויה, מי שנשא באחריות לכישלון בסדר גודל כזה חייב לבחור בשתיקה. לא כי אסור לו לדבר, אלא כי זה הדבר הראוי. כי יש רגעים שבהם כבוד אמיתי מתבטא בהיעדר קול, בהודאה שקטה במחדל, בהבנה שאין לך עוד זכות לעמוד בראש הטור המוסרי.
אבל גילון בחר אחרת. וכך, במקום שהציבור יזכור אותו כאיש שנשא באחריות כבדה ונעלם בצניעות, הוא ייזכר כאיש שלא הפסיק להטיף גם כשהעבר שלו זעק שעליו לשתוק.
התרעות פיקוד העורף