אבל בינתיים בבימת האו"ם, הייתה אתמול תחרות מי מבודד את ישראל בטבעת חנק מדינית הדוקה יותר. ראשי המדינות באירופה, אוסטרליה, מדינות הערביות המתונות, כולם התגייסו לתקוף את ישראל. בכדורגל יש כלל בסיסי - מי שמשחק בקו ההגנה ולא תוקף - חוטף. מדינת ישראל חטפה מכה איומה ב7 באוקטובר. אין ויכוח, אין דרך אחרת מלהשמיד את החמאס. על זה מסכים כל ישראלי אחרי ה-7 באוקטובר. אין ולא יהיה זרעון אחד של חמאס שישתרש לעתיד.
ה-7 באוקטובר הוא אסון לאומי, הוא תמרור שמסמל יותר מכל לחובבנות הניהולית של ממשלות ישראל לדורותיהם. אולם שנתיים חלפו מאז 7 באוקטובר 2023, וגם ממשלת ישראל הנוכחית, זאת שבמשמרת שלה קרה האסון, שכשלה כישלון מחפיר - ממשיכה בקו של החידלון המדיני.
עשרות אלפי לוחמי צה"ל פועלים בלחימה אין סופית בעזה. הם עושים זאת בעוז, בנחישות. עכשיו הם מכתרים את העיר עזה ונלחמים נגד הכח הצבאי המאורגן האחרון ממה שנשאר מצבא הטרור של חמאס.
אבל הבעיה הגדולה של ישראל היא העובדה כי ניהול המערכה הוא חובבני מינוס. שיקולים פוליטיים, גחמות של שרים קיצונים מהימין שכל מטרתם לקדם מהלכים משיחיים מצד אחד, ולרסק את מוסדות המדינתיים מהצד השני, ביניהם מערכת המשפט, משטרה, שב"כ, וצה"ל - כדי שבעתיד הם יוכלו לנהל פעילות קיצונית אנרכיסטית ללא חשש מפני מערכות המדינה, האכיפה והמשפט.
אגב, לא ברור לאן הוא עוד יתפתח כאשר ארבעים ספינות עם פעילי מחאה עושים את דרכם לעזה, ועשויים להתעמת כבר השבוע עם ספינות חיל הים שנערכות לעצור את המשט ולמנוע הגעתו לרצועה.
בהתחלה כשישראל יצאה למערכה, היה לה גיבוי מלא ממרבית מדינות העולם כולל מדינות ערב. אלא שהאשראי הזה נמחק בגלל התנהלות ראש הממשלה ושרי הממשלה. הבעיה היא לא מה שנאמר אתמול באו"ם שמום, אלא במצבה של מדינת ישראל, של צה"ל אחרי שנתיים של מלחמה.
את זה אמר בשבוע שעבר ראש הממשלה בנימין נתניהו: "אנחנו אתונה וספרטה. אבל אנחנו הולכים להיות אתונה וסופר-ספרטה". הפעם כך נראה, כבר העירו אותו בזמן. משכו בכנף מעילו, רגע לפני המפולת המדינית - שהוא בעצמו יצר והוביל את ישראל אליה בעניים פקוחות לרווחה.
התרעות פיקוד העורף