אני כבר מזמן כתבתי, אפילו בטור הזה, ולאורך שנים, שכל עניין יום כיפור - הצום, התפילות, הטקסים, בקשת הסליחה והסמליות - התרוקן מזמן מתוכן. כמו עבריין שפשע, אנס וגנב, ואז מתייצב בבית משפט עם כיפה וציצית, כאילו התחפושת תשטוף מעליו את החטאים או תבלבל את השופט. אין לזה ערך. הנראות ניצחה את המהות. ההצגה גברה על הכוונה.
יום כיפור הוא לא הצגה. הוא לא עוד יום בלוח השנה שבו אנחנו מתייפים בנוסחאות עתיקות של בקשת סליחה, ואז שבים לשגרה כאילו לא קרה דבר. יום כיפור הוא יום של אחריות. בעיקר מול בני אדם. הכפרה האמיתית מתחילה ברגע שבו אני מודה בטעויות, מפנים את עומקן, עושה דין וחשבון נוקב עם עצמי, מחליט להשתנות, משלם את המחיר הנקוב, ומתייצב מול מי שפגעתי בו בעיניים פקוחות.
ברגע הזה מתחיל השינוי האמיתי ואיתו המחילה אמיתית. כל השאר הם רק כלים שנועדו להזכיר לנו את הדרך. בלי התוכן הפנימי, הם קליפה ריקה. ואם נותרנו עם קליפה בלבד, מה כל הסיפור הזה שווה?
בערב יום כיפור הזה יש לנו בקשת סליחה אחת ויחידה: מהחטופים ומהמשפחות שלהם. אין אחרת. כל היתר מתגמד. החטופים שם, ואנחנו כאן. ביזינו אותם, דרסנו אותם, הפקרנו אותם, ושכחנו אותם, לפרקים. הם עדיין לא בבית, ואנחנו מתפללים ומקיימים טקסים כאילו זה עובר לידינו. שיקולים אישיים, אינטרסים פוליטיים, חישובים קטנים ופסולים השאירו אותם שם.
מספרים לנו שיש דילמה מורכבת, מציגים את זה כבעיה שאין לה פתרון מיידי. האמת פשוטה: היה אפשר לטפל בזה מזמן. הייתה דרך. היו אפשרויות. לא הייתה נכונות לשלם את המחיר, במיוחד לא את המחיר הפוליטי. זה דרש אומץ, הקרבה וגדולה. לא קרה. עדיין אפשר להציל אותם. חייבים. לעת עתה נשארנו עם מילים ריקות וחזות של אחריות במקום אחריות אמיתית.
מדינה ריבונית חייבת לאזרחיה וחייליה את הדבר הבסיסי ביותר: ביטחון. אנחנו, האזרחים, משלמים מיסים, שולחים את ילדינו לצבא, מקיימים את החוקים, תורמים למדינה, ובתמורה היא שומרת על חיינו, מגינה עלינו, דואגת להחזיר אותנו הביתה אם נפלנו בשבי. אם החוזה הזה נשבר, איזה ערך יש לכל היתר? הטקסים, הדגלים, ההצהרות, השירים והנאומים?
מנהיגים ראויים היו צריכים לעמוד לפני יום כיפור מול המצלמות ולומר את מה שכולנו יודעים: נכשלנו. לא עשינו טוב. לא הגנו עליכם. לא החזרנו את היקירים שלכם הביתה. עכשיו אנחנו נתקן. נשתנה. נשפר. נעשה כל מה שנדרש כדי להשיב אותם, יהיה המחיר אשר יהיה. ובינתיים, נחבק את המשפחות. לא חיבוק של צילום יחסי ציבור, אלא חיבוק אמיתי, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. להראות להם שהם לא לבד. זה המינימום. לא קרה.
אבל האחריות לא נופלת רק על המנהיגים. גם עלינו כחברה. כשעוברי אורח מרשים לעצמם להכות, לקלל או לירוק על משפחות של חטופים, הם לא רק חלאות אנושיות, הם גם שקרנים כלפי עצמם. כי בכיפור הם ילכו לבית הכנסת, יצומו חזק מאוד, ויטיפו לאחרים על חשיבות היום הקדוש. הצום שלהם לא שווה דבר, התפילה שלהם חלולה. מי שרואה אדם במצוקה ובוחר לרמוס אותו במקום להושיט יד, אין כפרה על מעשיו. תתביישו.
ואי אפשר לפטור גם את עצמנו, את הציבור הרחב. כל מי שלא הצטרף אפילו פעם אחת למשפחות, לא העלה פוסט תמיכה, לא ליווה בצעדה, לא חיבק משפחה שאיבדה את היקר מכל, גם הוא צריך לבקש סליחה. זה לא "עניין פוליטי". זה המעשה האנושי הבסיסי ביותר. ואם לא עשינו אותו, נכשלנו.
יום כיפור הוא לא תפאורה. הוא לא יום של תלבושות או סיסמאות. הוא רגע שבו אנחנו חייבים להביט במראה ולשאול את עצמנו בכנות: מה אנחנו באמת שווים? עד כמה אנחנו באמת ראויים? ובעיקר, איך אנחנו מתקנים? אם התשובה היא שאין לנו אומץ להודות באשמה בעניין החטופים, ואין לנו אומץ לשלם מחיר אמיתי עבורם, אז הצום והתפילה לא שווים דבר.
התרעות פיקוד העורף