שמונה שעות ישבנו בשדה התעופה וחיכינו שתצא הטיסה שלנו לוורשה. תוסיפו לזה את שלוש השעות שלפני, שבהן הגעתי לשדה, עברתי ביטחון, צ'ק אין ושליחת מזוודות, ואם עוד לא התייאשתם, קחו גם את שעת הנסיעה מחריש לנמל התעופה בן-גוריון. על הארגונים והפרוצדורות הכרוכות בהשארת ילדה בת 4 וחצי לארבעה ימים מאחור, לא אתחיל לספר, כי אצטרך מוסף נפרד לזה.
שמונה שעות עיכוב, וכל המוסיפה תגרע מן הטרגדיה.
אבל אני חותמת שוב על כל העיכוב, על מלחמת ההתשה, על שלוש שעות הנסיעה מוורשה לעיירה שבה ישנו ועל זה שבאיזשהו שלב, ומשום שהייתי כל כך מותשת ואחרי 40 שעות ערות, עברתי בין מושבי האוטובוס ושוחחתי עם אנשי התרבות, הטלוויזיה והעיתונאים שגם הם הגיעו להשתתף ב"מסע פנימה" של המכון למורשת החסידות, לא כי אין לי מודעות עצמית ואני נחמדה מדי, סתם כדי לא להירדם.
משהו בערבוב הזה, יחד עם ישראל, נגן הגיטרה הפנומנלי שליווה את המסע ואת השיעורים האלו, אמרותיו של הבעל שם טוב וניגוניו כמובן, האירו לי על משהו שהיה חשוך וחבוי בלב, שלא לומר אפילו העיב על קיומי במשך שנים לא מעטות. זו האמת, פחדתי לגעת ביהדות ההיא, שעליה גדלתי ואליה מחוברים שני הצדדים של משפחתי עד מאוד. משהו בה איים עליי או הפסיק לעניין אותי כשבאה הכתיבה, ההצלחה ותחומי העניין השונים.
באיזשהו שלב כבר הרגשתי שאני לא מתאימה לה בשום רובד, נגעלתי מהצד הקיצוני שבה היא מוצגת בתקשורת; ומאידך, בכל ערב שישי, רגע לפני שבת, כשנשמעים ברמקולים ברחבי חריש שירים כמו "שלום עליכם" ו"אשת חיל מי ימצא", ומהמרפסת הגדולה אני רואה אב, בן וילדה הולכים מהודרים לבית הכנסת, ושומעת זמירות וקולות של כלים ומריחה ריח של תבשילים מהבתים המוארים באורות עמומים - אני מקנאה באותה היהדות וחושבת שהתלכלכתי והיא כבר לא שייכת לי, שאיבדתי אותה במודעות וכדי להחזיר אותה לחיי, בטח אצטרך לכפר על זה במחיר גבוה מדי.
התרעות פיקוד העורף