אחרי שהתאלמן, הילדים של שאול הפקידו אותו בבית משוגעים והלכו. כך קראו לזה בשנות ה־80. בחגים ובשבתות הוא היה מוזמן באהבה לבית של סבתא שלי עליה השלום. המסלול היה קבוע: ברגע מסוים סבתא שלי הייתה מגישה את כל המטעמים שלה לשולחן, אומרת משהו מצחיק ועננת העצב שתמיד ריחפה לשאול מעל הראש מאז נפטרה אשתו הייתה נסדקת ומשתנה לצחוק מתגלגל מלווה בדמעות.
פעם אחת, אחרי ברכת המזון, בקעה ממנו תפילה ארוכה וקולנית וכולנו הסתכלנו עליו בהשתוממות. אמא שלי, שתיבדל לחיים ארוכים, ידעה שזה רגע מכונן בתולדות כפות מאזני החמלה שלנו כמשפחה. כשיצאנו לטיול קצר אחר כך ברחובות הבוכרים, היא סיפרה לי את "החליל", סיפור של הבעל שם טוב שעיבד מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ומופיע בגרסאות ובגלגולים שונים. זהו הסיפור על ילד שלא ידע קרוא וכתוב ואת אותיות האל"ף–בי"ת לא הצליח לזהות. כמו שאר ילדי הכפר עזר לאביו בעבודות כגון השקיית הבהמות, רעיית הצאן ונגינה בחליל.
ביום הכיפורים אביו לקח אותו איתו לבית המדרש של הבעש"ט. הילד עמד כל היום בצד, ראה את המתפללים לוחשים מילים לא מובנות לו ומביטים בספרים מלאים נקודות שחורות. כשהם בכו חרישית, ליבו נמלא ברגש חזק ולא מוכר. "והנער ביקש לשפוך גם הוא את רוחו, כי בבית אלוהים של הטבע, בהיותו רועה את הצאן, היה מנגן בחלילו שירי מרחב". כשביקש להוציא את החליל, אביו אחז בידו ומנע ממנו.
כשהגיעה תפילת נעילה לא הצליח עוד להתאפק. הוא השתחרר מידי אביו, הוציא את חלילו ונשף בכל כוחו. המתפללים נרעשו מהמעשה, אבל הבעל שם טוב זיהה את טוהר הכוונה: "וירם הבעל שם טוב טליתו מעליו, ויורה בידו כי יניחו לנער, ופניו שבו אליו. אז כאילו הוסר משא כבד מן העולם. קול החליל עלה לשמים והיה לשעת רצון. אפילו השטן לא עמד מולו. כל שערי שמים נפתחו ותפילות העם מכל השנים הגיעו לפני האל הרחמן, השומע כל לב. ואז נשמעה התשובה: סלחתי כדבריך. ולכל ישראל באה רווחה".
תכף יעמדו גם העבריינים שבעם הזה בבתי הכנסת, לבושים יפה־יפה ולרגליהם נעלי בד אחרי שיעלו פוסט חגיגי ברשתות החברתיות על טוהר היום. הם, שהיום מתיר להתפלל עימם, ימלמלו את הרשימה המפורטת של חטאיהם כפי שהיא מופיעה בנוסח הווידוי. הם ימנו חטאים שנעשו בלא רצון, באונס, בשגגה; חטאים שנעשו בכוונה - בדעת ובמרמה, בזדון ובחוזק יד; חטאים במעשה, בדיבור או במחשבה - בהרהור הלב, בווידוי פה, בטומאת שפתיים, בלשון הרע, בשיח שפתותינו, בעיניים רמות, בצעדי רגליים, וחטאים חברתיים־כלכליים - בנשך ובריבית, בקמצנות ובמניעת צדקה.
נדמה לי שאין חטא שנשאר מיותם. כל מה שיש לי לאחל לכולנו הוא שבשנה הבאה לֹא נֶאֱשַׁם, לֹא נִבְגֹד, לֹא נִגְזֹל, לֹא נְדַבֵּר דֹּפִי וּלשׁוֹן הָרַע, לֹא נַחְמֹס, לֹא נִטְפֹּל שֶׁקֶר וּמִרְמָה, לֹא נייעץ עֵצוֹת רָעוֹת, לֹא נְכַזֵּב, לֹא נִכְעַס, לא ננאץ, לֹא נִפְשַׁע, לֹא נִפְגֹם בְּאוֹת בְּרִית־קֹדֶשׁ, לֹא נִצְרֹר, לֹא נַקְשֶׁה עֹרֶף, לֹא נִרְשַׁע, לֹא נַשְׁחִית, לֹא נְתַעֵב, לֹא נִתְעֶה, לֹא נְתַעְתֵּעַ, לֹא נָסוּר מִמִּצְוֹות וממעשים טובים. והכי חשוב: לֹא נְצַעֵר אָב וָאֵם ונפדה את שבויינו.
התרעות פיקוד העורף