אני שונא להיות מבוגר. לא יודע איך זה קרה לי. נולדתי, למדתי ללכת, לדבר, לרכוב על אופניים, נבחרתי לוועדת קישוט של הכיתה, שיחקתי בנבחרת הכדורסל של המועצה האזורית באר טוביה בתפקיד רכז, רקדתי סלואו עם סיגל, דנה, רותם, דפנה ועדי, ופתאום בלי ששמתי לב זה קרה, הפכתי למבוגר. ואני עושה את הדברים שכל המבוגרים עושים - עובד בעבודה מסודרת ככל שניתן, שוטף את הכלים כשצריך, נותן צ׳ק של 600 שקל כשאני מגיע לחתונה, עושה בדיקות דם אחת לשנה, וכמובן עומד בתורים. אני עומד בתורים בקופת החולים, בסופר־פארם, בסופר־מרקט, בבנק, בעירייה.
אם אחשב את כמות הזמן שהלכה בחיי בזמן שהמתנתי בתורים - ואוסיף גם את כל הזמן שבוזבז בזמן שעמדתי ליד הקומקום וחיכיתי שירתח - בקלות יש כאן איזה שבועיים ימים. אם מוסיפים את הזמן של ההמתנה בפקקים פלוס הזמן שאתה מחכה על הקו בהמתנה לנציגי שירות שונים - זה כבר הופך לחודשים שלמים. אבל העמידה בתורים היא ללא ספק עמידת הדגל של האדם המבוגר.
״היי אתה״, קראה לי הקופאית בסופר כשקלטה שאני בוהה בחלל, ״תתקדם״. באמת בדיוק בהיתי בחלל ותהיתי לעצמי מה היה לי כל כך חשוב לנצח במרוץ של הזרעונים לביצית ולהיוולד לעולם הזה? זה גם די מוזר, כי אני לא אדם כל כך ספורטיבי באופי שלי.
התקדמתי, שילמתי על המוצרים ונפלטתי בחזרה לחיים הבינוניים שאני מנהל. מאוחר יותר הגיע טכנאי של חברת האינטרנט והטלוויזיה לחבר אותי לסיבי הפייבר החדשים. בכניסה הוא ראה את הצעיף של בני יהודה ומיד אמר שהוא משתתף בצערי. אחר כך הוא חיבר לי את שלל המכשירים לסיבים החדשים ובזמן שהוא חיכה לתוצאות בדיקת מהירות הגלישה במכשיר המשונה שהחזיק בידו, הוא אמר לי ״למה לא רואים אותך לאחרונה בטלוויזיה? אין כלום חדש?״.
״האמת שלא״, אמרתי. ״הדבר היחיד שחדש בעולם הטלוויזיה זה הסיבים שאתה מתקין לי כרגע״.
הוא הפעיל את הטלוויזיה וחיבר למודם החדש בשביל לבדוק את החיבור. על המסך הייתה תוכנית צהריים כזו עם כל מיני לשעברים ב"האח הגדול" וב"הישרדות" שדיברו על אלוהים יודע מה. בהתחלה המסך היה קצת מטושטש. ״ככה זה תמיד בהתחלה עם הסיבים בהתקנה, תן לזה עשר שניות והתמונה תתחדד״, הוא הסביר. אחרי עשר שניות התמונה באמת התחדדה. ״חבל, דווקא הייתי שמח להשאיר את התוכנית הספציפית הזו מטושטשת״, אמרתי.
קצת מאוחר יותר הלכתי לקופת החולים לקחת את הכרטיס המגנטי החדש שחיכה לי שם - אחרי ששוב איבדתי את הקודם. שוב הייתי בתור ושוב בהיתי בחלל. ״אדוני״, פנתה אליי הפקידה, ״אדוני״. הבטתי בה אבל עדיין לא הייתי מפוקס במאה אחוז. היא הביטה בי בתמיהה. ״בוא תסביר לי למה הגעת״.
״לעולם?״
״לא, לכאן, לקופת חולים״, היא נזעקה.
״אה, לכאן״, התעשתי והסברתי שבאתי לאסוף את הכרטיס החדש שמחכה לי. היא הלכה להביא לי אותו ובתוך כמה דקות מצאתי את עצמי בחוץ. זה היה אחר צהריים חמים מדי, כמו כמעט כל אחר צהריים בזמן האחרון. ברחוב התהלכו כל מיני אנשים שנדמה שהיה להם לאן להגיע. ניסיתי להיזכר לאן אני צריך להגיע. לא היו לי תוכניות ספציפיות באותו הרגע או מקום דחוף להגיע אליו. ניסיתי להבין איך הגעתי למצב שבו אני נמצא - איך הפכתי למישהו שאפשר להכתיר אותו כ"פספוס כרוני" ומישהו שבהחלט לא הגשים את הפוטנציאל המלא שלו ושבאופן סדרתי ברגעים הגדולים באמת בחייו הוא תמיד פישל. זה לא היה ממקום של רחמים עצמיים אלא מתוך ידיעה והשלמה עם היותי אדם מבוגר בן 42 שהתגלגל להיות משהו רחוק ממה שחשב שיהיה, ממה שקיווה שיהיה ולא האמין שאת רוב חייו הוא יבלה בתורים ובין ביקורים של טכנאים שבאים להתקין דברים.
יש סיפורים על אנשים שתפסו את עצמם בגיל מאוחר יחסית והתעשתו על עצמם והגשימו חלומות שהם חלמו כשהיו צעירים יותר - רק באיחור. חולמים בזמן באמת ומקיימים בשוטף פלוס 30 שנים.
אני מאוד אוהב את החורף, ולרגע הייתה תחושה של דגדוגי חורף באוויר. בתוך כל האוויר החם הורגשו גם משבים של חורף עתידי. ״אם כך יש עתיד ויש תוכנית״, חשבתי לעצמי, ״החורף״. התחלתי ללכת לכיוון הבית כשאני מנסה לחוש כמה שיותר את דגדוגי החורף באוויר.
התרעות פיקוד העורף