ההצהרות הרשמיות מהוות פעמים רבות שפה חלולה. כשבוחנים את מעשיהם של אותם משטרים, מתברר כי בפועל הם אינם באמת תומכים בהסלמה עם ישראל ואף לא ששים לחבק ארגונים המזוהים כזרועותיו של משטר האייתולות.
הפסגה הציגה בעיקר את יחסיהם של המשטרים הערביים בינם לבין עצמם. הם חרדים זה מפני זה הרבה יותר משהם חרדים מישראל. חוסר האמון ההדדי הוא שגורם להם להישען לעיתים על הכוח הצבאי הישראלי שפועל אקטיבית מול היצרים החתרניים, מבלי שיידרשו הם להילחם או להיכנס למתיחויות פנימיות.
יתרה מכך, בקרב מדינות ערב קיים זיכרון היסטורי צרוב – ימי האימפריה העות’מאנית והעול ששלטונם סימל עבור עמי האזור. משום כך, רבים משכניו של ארדואן אינם ממהרים להעניק לו דריסת רגל מחודשת.
הכינוס הערבי האחרון שימש בעיקר כבמה לשחרור קיטור, תוך שהוא חושף שוב את רשת המתחים והשנאות הפנימיות המאפיינת את העולם הערבי. בסופו של דבר, בליבם מבינים רבים מהמנהיגים הערביים שישראל מבצעת בפועל את המשימה שהם עצמם חוששים למלא: בלימת ההתרחבות האיראנית ופגיעה בגורמי טרור המהווים איום על יציבות האזור כולו.
רבים מהם יודעים שישראל איננה עוד הבעיה של המזרח התיכון. יותר ויותר משטרים קולטים כי דווקא נוכחותה ונחישותה הצבאית הופכות אותה לחלק מהפתרון שמגן גם עליהם מפני הכאוס האיראני והג’יהאדיסטי.
התרעות פיקוד העורף