מתברר שהכרזות הניצחון הגדול שלו על חיזבאללה ועל איראן היו מוקדמות מדי. ניתן לשער כי נתניהו מתכנן לנו השנה חידוש של הלחימה בכמה חזיתות. לא ברור מה כוללת "השמדת הציר האיראני": האם כניסה מחודשת ללבנון? המשך חילופי מהלומות מול איראן? ואולי פתיחת חזית חדשה בעיראק?
אבל מה שעוד פחות ברור הוא עם איזה צבא הוא מתכוון לנהל את המלחמה הרב־זירתית שהוא עומד לחולל. הצבא שלנו הולך ונשחק: גם באנשים, גם באנרגיה, והכי קריטי – בחימושים ובחלקי חילוף. אם ישראל מתכוונת לחדש את הלחימה בכמה גזרות, מדוע צה"ל יורה ללא הבחנה חימושים בעזה?
השחיקה הכי כואבת היא כמובן באנשים. כבר התחלנו לשלם מחירים כואבים על הפעולה חסרת התוחלת בעזה, על אף המאמץ של מפקדי צה"ל להתקדם בזהירות. המחיר הזה ילך ויאמיר ככל שהכוחות יעמיקו את פעולתם בתוך העיר. גם אנשים הם לא משאב בלתי נדלה, בייחוד כשלא ברורה התכלית לקורבנם.
מדינה שעל דעת עצמה החלה בהליך פרישה מרצון מחבר העמים הדמוקרטיים, שמונהגת בפועל על ידי קיצונים משיחיים, שהנהגתה מושחתת, ושמעל ראשי חלק גדול משריה מרחפת עננה פלילית - לא יכולה להתפלא שסופה הוא שהעולם מקיא אותה מתוכו.
המשמעות הפרקטית של ההכרזה היא אפסית - לא תקום כאן מדינה פלסטינית בשנים הקרובות. אבל המשמעות הסמלית שלה היא אדירה. זה עדיין לא כרטיס אדום לישראל, אבל זה כרטיס צהוב בוהק, המזהיר שהמשך המדיניות הנוכחית או הסלמתה בצעדים חד־צדדיים יוציאו גם את האדום. בינתיים כדאי לקרוא גם את האותיות הקטנות שמתחת להכרזה המהדהדת: התנאים להכרה במדינה פלסטינית הם שחרור החטופים והרחקת חמאס מעזה – שני תנאים שישראל יכולה לחתום עליהם.
מנהיג בלי סימפטיה
כל אלה הן אמירות שרחוקות מלהיות טריוויאליות כשהן באות ממנהיג פלסטיני. אבו מאזן אינו צדיק, ובוודאי שאינו חובב ציון, אבל אנחנו עוד נתגעגע למנהיג פלסטיני שמעז לדבר ככה.
לאבו מאזן אין גרם של סימפטיה לעזתים. לא ראיתם ולו הפגנת סולידריות אחת עם עזה ביהודה ושומרון בשנתיים האחרונות – ולא במקרה. אלה שתי אוכלוסיות שונות, שאין ביניהן שום חיבה. אבו מאזן רואה את נצנוץ הכסף האדיר שיידרש לשיקום הרצועה, ואת העמלות שהוא ואנשיו יוכלו לגזור מהן.
הרשות הפלסטינית היא הגורם היחיד שיזכה ללגיטימציה לנהל את העזתים, ולישראל זה יכול להיות מוצא מהאלטרנטיבה הגרועה יותר: הטלת ממשל צבאי של צה"ל על תושבי עזה בשוך הקרבות.
אומנם הגורמים הקיצוניים בממשלה לא מסתירים את תשוקתם להטיל ממשל ישראלי על הרצועה, אבל זה יהיה אסון לדורות. עזה תעסיק אותנו ביטחונית עוד שנים, אבל אסור לנו להישאב לניהול של שני מיליון העזתים ולדאוג לכלכלה ולסניטציה שלהם. אני גם לא מכיר הרבה מפקדים שיסכימו לקבל על עצמם את חובת הדיווח למשפחה שבנה נפל בחלוקת קמח לעזתים.
ישראל חייבת להתחיל לחשוב איך היא נפטרת מהצרה שקרויה עזה, לפני שתדבק בנו לעשורים קדימה, ואם הממשלה הנוכחית לא מסוגלת לחשוב על זה – נקווה שבוושינגטון יחשבו בשבילה.
התרעות פיקוד העורף