ההבדלים הם שכיום האזרחים הם החזית; אנו נלחמים בארגון טרור ולא בצבא; בתוך אוכלוסייה צפופה ועוינת; ובעיקר הממשלה לא מפנימה שישראל לא בנויה למלחמת גרילה, ובוודאי שלא למלחמה ארוכה.
יזמי ההייטק הישראלים ממשיכים להשקיע, לייצר יש מאין, ולהביא לישראל מיליארדי דולרים שמייצבים את הכלכלה על אף נזקי הממשלה. הטייסים וראשי המוסד והשב"כ מספקים לראש הממשלה שוב ושוב את מטריית חיזוק שלטונו דרך המבצעים לחיסול חסן נסראללה, הביפרים בלבנון, ההצלחות באיראן ועוד.
השווקים הפיננסיים יציבים בזכות המשך השקעות הגופים המוסדיים, וגם הטלוויזיה של ה"תבהלה" (11, 12, 13) ממשיכה לא לזעזע את הציבור ("האח הגדול", "רוקדים עם כוכבים", "מאסטר שף", ומה לא).
לצבא, ובעיקר לחיילי המילואים, תפקיד היסטורי בעצירת הטירוף שבו אנו חיים. המילואימניקים היום חייבים לא רק להפיל את הממשלה, אלא להיות שותפים בקואליציה שתחליף אותה. הם כבר לא קבוצה מוחלשת וחסרת השפעה, אלא קבוצה שעם המעגלים הקרובים לה יכולה להניע את השינוי שישראל מייחלת לו.
עליהם להתגייס למשימה החשובה הזו, כמו שבאו למלחמה ולמילואים שוב ושוב – וחובתו של כל אזרח לסייע להם. נתפלל שנשארו להם הכוחות לכך. זו משימתם החשובה הראשונה לפני כיבוש סמטאות עזה והפיכתנו לסופר־ספרטה, שכל היסטוריון מתחיל יודע מה היה סופה.
התרעות פיקוד העורף