העובדה שכ־150 מדינות החברות באו"ם, כולל רוב מדינות האיחוד האירופי, לרבות בריטניה, וכן קנדה ואוסטרליה, תמכו בהחלטה, מעניקה לה משקל דיפלומטי וחשיבות החורגת בהרבה ממחווה סמלית. מדובר בפריצת דרך דרמטית, שמביאה לגושפנקה בינלאומית רחבה.
הכרה חד־צדדית במדינה פלסטינית בגבולות 1967, שבירתה מזרח ירושלים, היא צעד הטומן בחובו השלכות גיאופוליטיות, אסטרטגיות וביטחוניות מהותיות. זהו מהלך העתיד לשנות את פני המזרח התיכון, לעצב מחדש את יחסי ישראל עם העולם הערבי־מוסלמי, ולהגדיר מחדש את מעמדה בזירה הבינלאומית.
הפער בין האופוריה והאווירה החגיגית באולם העצרת לבין תחושת התסכול והבידוד בישראל, מחדד את עומק השבר. בעוד רבים בקהילה הבינלאומית רואים בהכרה אבן יסוד לעתיד מדיני חדש, הרי שעבור ישראל היוזמה הצרפתית־סעודית היא איום ממשי על ביטחונה הלאומי, על לכידותה החברתית ועל מאמציה להשיב את החטופים משבי חמאס.
על רקע זה, נאלצת ישראל להתמודד עם דילמה מורכבת ונפיצה ביותר: הכרה חד־צדדית דווקא כעת, וללא מו"מ והסכמה מצידה, עלולה לשנות באופן דרסטי את מרחב האיומים האסטרטגיים כלפיה ולהעמיד אותה מול אתגר רב־ממדי – משפטי, ביטחוני, מדיני ואזורי – שמסכן את חופש הפעולה שלה ומעמיק את הסכסוך ופוטנציאל ההסלמה שלו.
משמעות כבדת משקל
זאת ועוד, בראייה גיאופוליטית רחבה, מדובר במהלך שעשוי לשנות לחלוטין את מערך הבריתות האזוריות, להאיץ את התלכדות העולם המוסלמי סביב הנרטיב הפלסטיני ולחזק את מעמד הפלסטינים בזירה הבינלאומית. בנוסף, הוא מגביר את הפוטנציאל להחרפת המתיחות ביחסי המעצמות – בין הגוש המערבי המפוצל בעמדתו כלפי ישראל, לבין הציר הסינו־רוסי שמגביר את תמיכתו בפלסטינים.
מנגד, ישראל ניצבת בפני סכנת בידוד ממשי: הקפאת תהליכי הנורמליזציה תחת הסכמי השלום ו"הסכמי אברהם", פגיעה בקשרים עם מדינות ערב והמפרץ וצמצום דרסטי בכוח המיקוח המדיני שלה, לצד ובנוסף להעמקת השבר בארה"ב ובמערב.
כל זאת, בין היתר, על רקע כישלון המתקפה הישראלית בדוחא, הסלמת המלחמה ברצועת עזה וההתבטאויות של בכירים ישראלים בנוגע לסיפוח שטחים, החלת ריבונות ביהודה ושומרון ועידוד "הגירה מרצון" של הפלסטינים. כל אלה הם מהלכים הנתפסים בעולם כהתרסה בוטה וכחציית "קו אדום" המקרבת את הסף לבידוד דיפלומטי מוחלט.
התבוננות מנקודת מבט היסטורית מלמדת כי הכרה חד־צדדית במדינה שנויה במחלוקת – דוגמת קוסובו (2008) או דרום סודן (2011) – אינה ערובה לפתרון סוגיות טריטוריאליות וביטחוניות מורכבות. גם במקרה הפלסטיני, למרות הכרזת אש"ף (1988) ושדרוג מעמדה ל"משקיפה שאינה חברה באו"ם" (2012), הרשות הפלסטינית לא קיבלה עד היום סטטוס מדינתי מלא.
בהתאם לאמנת מונטווידאו (1933), הכרה במדינה מותנית בארבעה קריטריונים ברורים: טריטוריה מוכרת, אוכלוסייה יציבה, ממשלה אפקטיבית ויכולת לנהל יחסי חוץ. מרביתם לא מומשו במלואם, אולם מסה קריטית של מדינות המכירות במדינת פלסטין בימים אלה פותחת בפניה דלתות חדשות למוסדות בינלאומיים (דוגמת בית הדין הפלילי הבינלאומי) ומאפשרת לה להפעיל מנופי לחץ משפטיים, דיפלומטיים וכלכליים על ישראל.
מעבר לכך, הובלת המתווה על ידי מנהיגי צרפת וסעודיה מסמלת שינוי גיאו־אסטרטגי עמוק ומטריד. בראייה ישראלית מדובר ביוזמות שמגיעות לא רק מיריבים אזוריים, אלא גם מבעלות ברית מסורתיות וחשובות ביותר במערב.
מדובר בתמרור אזהרה המעיד על סדקים הולכים ומתרחבים בחזית המערבית והאצת תהליך הדה־לגיטימציה שעלול להוביל לנקיטת צעדים קונקרטיים נגד ישראל, כגון סנקציות כלכליות, פגיעה בקשרים כלכליים, הגבלת מעורבותה בארגונים בינלאומיים והגברת הפיקוח על פעילותה בשטחים וברצועת עזה.
התנגשות ערכית ושבר דיפלומטי
בראייה גיאופוליטית ואסטרטגית מערכתית, ההכרה הבינלאומית במדינה פלסטינית מציבה את ארה"ב בפני דילמה ערכית ואסטרטגית מורכבת – שמאלצת אותה לבחור בין סולידריות בלתי מתפשרת עם ישראל, לבין שמירה על מעמדה כמובילה וכמתווכת דומיננטית בסכסוך הישראלי־פלסטיני.
אף שהכתובת "הייתה על הקיר", מדובר בטלטלה מהותית שמערערת את יסודות מדיניות החוץ של וושינגטון, מעמידה למבחן את עמידות הברית האמריקאית־ישראלית ומגבילה משמעותית את הפיקוח האמריקאי על המדיניות הבינלאומית במזרח התיכון ובכלל.
במסגרת זו, הכרה מצד מעצמות מרכזיות כמו צרפת ובריטניה – שתי חברות קבועות ובעלות זכות וטו במועצת הביטחון – הופכת את ארה"ב ליחידה המחויבת לעמוד כ"שומרת הסף" ולספק לבדה הגנה בלתי מעורערת על ישראל.
בתוך כך, ישראל, שתלויה לחלוטין בתמיכה האמריקאית ובזכות הווטו שלה, עלולה למצוא עצמה נטולת קונצנזוס בינלאומי ולהיוותר בודדה מול לחצים דיפלומטיים כבדים וחסרי תקדים.
בנוסף, כשאחדוּת המערב מתנפצת והקונצנזוס סביב ההנהגה האמריקאית מתערער, וושינגטון נתפסת כמי שמעכבת את פתרון הסוגיה הפלסטינית וגורמת להמשך הסכסוך. פגיעה מהותית ביכולות ההובלה והתיווך האמריקאיות באה לידי ביטוי בולט במיוחד בעקבות הטלת הווטו שלה באפריל 2024, שבלם את קבלת הרשות הפלסטינית כמדינה חברה באו"ם.
ערעור מעמדה של ארה"ב כמתווכת ניטרלית מעודד מדינות מרכזיות אחרות לקדם מסגרות תיווך חלופיות, מה שמגביר את מעורבותה של הקהילה הבינלאומית בסכסוך ומחליש עוד יותר את ישראל וארה"ב. יתרה מכך, עמידתה הנחרצת של וושינגטון לצד ירושלים והתנגדותה להכרה במדינה פלסטינית, גם במחיר פגיעה בזכויות הפלסטינים, מעוררות ביקורת קיצונית הן בזירה הבינלאומית והן במערכת הפוליטית האמריקאית.
סיום עידן ההובלה החד־משמעית של ארה"ב במזרח התיכון אינו רק תוצאה של מהלכים מדיניים אינטנסיביים ושינויים דיפלומטיים, אלא גם נקודת מפנה אסטרטגית אדירה שמעצבת מחדש את כללי המשחק האזוריים. הדבר מחייב את ישראל וארה"ב להתמודד עם מציאות חדשה ומורכבת של לחצים חסרי תקדים, בידוד גובר ושאלות קיומיות פתוחות באשר לעתיד, למעמד ולשליטה בזירה הבינלאומית.
התרעות פיקוד העורף