עוד אישה נרצחה. ולפני כמה ימים עוד אחת. ולפני זה עוד ועוד נשים נרצחו על ידי בני זוגן או בני זוגן לשעבר. רצף המקרים המדממים של השבועות האחרונים רק הופכים את הסוגיה לרלבנטית יותר. אי אפשר להמשיך ולהתעלם ממה שהפך לתופעה בחברה שלנו.
כל אירוע בו אישה נרצחת בידי בן זוגה או בן משפחתה הוא טרגדיה. כל רצח כזה הוא תמרור אזהרה. פעמים רבות, רבות מידי, מדובר במחדל ידוע מראש. כל כך הרבה פעמים, הכתובת היתה על הקיר. הנתונים קיימים והפתרונות זמינים. אבל המחוקק עדיין מהסס, מתמהמה ולעיתים גם מעלים עין.
אנחנו פועלות לאורך השנים בעמותת "רוח נשית" בזירה החקיקתית, כדי לקדם צעדים מניעתיים ולא רק תגובתיים. לצד השיקום האישי והתעסוקתי שאנו מספקות לנשים נפגעות אלימות, כדי להבטיח את יציאתן המוחלטת מהבית האלים ואי חזרתן אליו, אנחנו פועלות מול ועדות הכנסת, משרדי הממשלה וגופים ציבוריים כדי ליצור מדיניות שמצילה חיים.
הבעיה, כפי שעולה שוב ושוב, היא הפער בין הרשויות, ובעיקר בין הרשויות שמחזיקות במידע על מסוכנות של גברים (ביטוח לאומי, הרווחה) לבין הרשויות שמקבלות את ההחלטות לגבי נשק (אגף לרישוי כלי ירי במשטרת ישראל). רק כדי להמחיש: אדם שעבר אישפוז פסיכיאטרי או שהוא אלים ואף מטופל בגין אלימות במשפחה, יכול עדיין להחזיק באקדח, כי המידע לא בהכרח מגיע לגוף שמנפיק את הרישיון.
אנחנו ב"רוח נשית" התרענו על כך כבר בשנת 2018 במסגרת "ועדת רונן" לבחינת הליך מתן רישיונות נשק אזרחיים. אני, כמנכ"לית העמותה, הייתי הנציגה היחידה מקרב ארגוני הנשים בין חברי הוועדה והעליתי בדיוני הועדה את הסכנה שב"איים שחורים" של מידע. אותם אזורים שאינם מדווחים בין הרשויות, ואשר דרכם מחזיקי נשק עלולים לחמוק מהרדאר גם כשיש לגביהם מידע מטריד מאוד. מעבר לחברות ב-"וועדת רונן" אני עדיין יושבת באופן תדיר בוועדות בכנסת שעוסקות בנושא ומנסה להשמיע את קולן של נפגעות העבר ושל הנפגעות הפוטנציאליות מן העתיד.
אנחנו קוראות לחברי הכנסת מכל הסיעות, להפסיק לדחות דיונים, להימנע מהצבעות או להסס להעביר חוקים. כשיש הצעת חוק שנוגעת לחייהן של נשים, כל עיכוב הוא סכנת חיים. כל עוד אין מדיניות חוצה משרדים, מבוססת דאטה, עם שיניים משפטיות, ימשיך להישפך דמן של נשים. הציבור חייב לדרוש זאת: חקיקה שמגנה, לא רק מספידה.
התרעות פיקוד העורף