בכנסיות העתיקות ברחבי העולם יש תא מעץ כהה, לרוב הוא חבוי בחלק האחורי. לשם אתה נכנס לבד, בתוך דקה מישהו פונה אליך - ואז מתרחש משהו ייחודי, כשפרץ של מידע שאיש אינו יודע בוקע החוצה, ואף אחד לא מפריע, איש לא שואל ואין ביקורת.
הסליחה ראשיתה בלקיחת אחריות אישית, בהבנה עמוקה כי יש לך חלק במציאות הנוגעת בך. אז עכשיו, ברגעים הכי עדינים בעולם היהודי, זה שמקרין באור על כל השאר החיים בינינו, זמן סליחות אכן הגיע.
לקראת עצירת הכבישים וכיבוי תחנות הטלוויזיה; בין הפיקניקים בחופי הים לזולות בטבע, לארוחה המפסקת ולתפילה הארוכה שבאמת מענה את יושביה - כל אחד ואחת עם יום הכיפורים שלו, עם תא הווידוי הכהה שלה. אז הפעם נעשה משהו שונה, נבקש משהו בצורה אחרת.
ניכנס לתא הווידויים האישי שלנו, נביט לעבר הווילון המסתיר את מי שמאחוריו – ונבקש שסליחות לא יהפכו לתוכנית עבודה, לריטואל דתי אחת לשנה, לאוסף תרומות לבית הכנסת בבוא החגים, אלא למשהו יומיומי שלא דורש תפילה ושאפשר לאכול במסגרתו, כי לכל אחד ואחת יום הכיפורים שלו, התא שלה.
נבקש סליחה מהמקומות הקשים, מהרגעים שכולנו לא מאמינים שהגענו אליהם, ממה שיוצא לנו מהפה בלי לחשוב, ואנחנו לא מבינים איך הפכנו לכאלו. צודקים במידה, אויבים במידה, אוהבים במידה, ושונאים בלי סיבה. הרגעים הללו אינם חג אמיתי, כי אם ימים של חשבון נפש.
כמו החיבור בין יום הזיכרון ליום העצמאות, כך החיבור בין יום הכיפורים לראש השנה. כי רק לקיחת אחריות ובקשה כנה יכולות להוליד סליחה אמיתית, קודם כל מעצמנו על מה שנהיינו, ואחר כך דוגמה לעוד רבים מאיתנו.
בואו נעשה פעם אחת משהו על מנת שלא נצטרך לבקש סליחה. בואו נפעל למען אנשי המילואים עכשיו, על מנת שלא נצטרך להגיד איך לא דאגנו להם לדירה אחרי מאות ימי מילואים. וגם נגדיל את קצבאות הזקנה, לצד מערך לגיל השלישי והרביעי שיתווך להם את בליל הטכנולוגיה העוטפת אותם.
מה גם שהם כבר לא בגיל שבו אפשר לקרוא את האותיות הקטנות, או להקשיב לתנאים שיש בסוף הפרסומות ואיש לא מספיק לקלוט, כי הם מאזינים לרדיו. וגם נעניש, ובחומרה יתרה, את כל מי שעבר עבירה מכוונת כלפיהם.
מיד לאחר מכן נשב עם תושבי קו התפר ונקשיב לכל החרדות שלהם מהשנתיים האחרונות, נעבה את מערכי האבטחה שלהם וננהג בהם באמת כמו ביישובים קדמיים ולא רק מן השפה אל החוץ. הסלמה איננה תוכנית עבודה ולא יכולה להפוך כזאת, כי בעולם הנוצרי כבר הבינו שכולם טועים, ועל בסיס יומי.
היכולת לקחת אחריות ולבקש סליחה ולהמשיך הלאה היא מקור לכוח ועוצמה. היא אינה חולשה בפני קהל או בוחרים, היא גם לא אלמנט דתי, כי כולם טועים – אבל אין מה להמתין שנה שלמה להתנצלות.
בעשייה או בתפילה
אם יש בכם רצון לעשות עוד צעד, חייגו לשני אנשים שאתם לא מסכימים איתם ולא מעוניינים להיות חברים שלהם, ותגידו "שלום, חשבתי עליך ובחרתי לצלצל אליך. זה לא יהפוך אותנו לחברים קרובים, אבל זה בהחלט אומר כי ניתנת לנו האפשרות לדבר, ושנמשיך להתווכח ולא להסכים. זה בסדר גמור".
למיטיבי הלכת שבינינו, אפשר לקחת מהארון שק מלא בגדים שאינם בשימוש כבר זמן רב, מבלי להתלבט, אבל לא להשאיר אותם בפתחו של פח איסוף, אלא למצוא את העמותה ואת הפנימייה, את בית המקלט לנערות ולילדים שאין להם נקודת איסוף מסודרת, ולהגיע באופן אישי כדי למסור אותם.
הסליחה היא תוצאה סופית של שרשרת טעויות ומחדלים אנושיים שכולנו עוברים במהלך חיים שלם, כמו כל אדם בעולם. אולם מה יקרה אם לצידה, ואולי במקומה, נעשה הכל על מנת שלא נידרש לסליחה זו שאנו מדמיינים?
הרי אנחנו, גם לפני החגים, יכולים להצביע על אותם הדברים שיכולנו לתת להם יותר תשומת לב, למנוע אותם, או לפחות לצמצם. כי כאשר הסליחה נשארת כתגובה לתוצאה סופית, אז התוצאה עלולה להיות אסונית, ובמקרה זה שום סליחה אמיתית לא תוכל לכפר עליה, ואפילו לא להישמע אותנטית.
הסליחה היא כנה במקור, אין לה גוון פוליטי או השקפת עולם, אבל היא בהחלט יכולה להיות תפיסת עולם. נסו לדמיין את צמצומה של אותה מילה ארורה, במקום להפוך אותה למצווה שמחפה על טעות ידועה מראש, כזו שלא עשינו מספיק כדי למנוע אותה.
אז ברגעים שבהם חלק מהעולם מאמין שיש ספר שבו נכתבים לחיים או למוות, ויש מי שמבלה בים ומשתדל שלא לטבוע, בקשו סליחה על כל הסליחות שכבר ביקשנו עד כה, ועל השנים שהמתנו בהן על מנת להוציא אותן מפינו – והמשיכו את חגי תשרי בתוכנית עבודה צנועה, שתצמצם את הסיכוי לבקשת סליחה על מה שלא תעשו השנה.
זה כמובן לא מבטל כל מנהג או מסורת, אלא שם אותנו לרגע בתוך תא כהה באמצע יום העבודה, ונותן לנו כוח להמשיך קדימה והלאה בעשייה ובחיים. כי מי שלא עושה לא טועה, ומי שלא טועה לא לומד, ואז יבקש סליחה.
אז נהיה יותר טובים למשפחה שלנו, וכל אחד יודע איך, וכל אחת תמצא את הדרך. נהיה יותר פעילים למען אלו שלא יכולים להיות מספיק פעילים בעצמם, ניתן קצת יותר מעצמנו ולא רק לעצמנו. ננסה להיות יותר טובים בשני דברים שהגדרנו כפחות טובים בתקופה החולפת - ונצא מגדרנו.
כי מי שלא יוצא מגדרו, גדרו עשוי לצאת ממנו, וזה לא תמיד לטובה. נדמיין את הסליחה הבאה וננסה לצמצם אותה ואפילו להעלים אותה כבר מעכשיו, בעשייה או בתפילה, בצום או בפיקניק באחד מחופי הים שלנו.
פעם "שנות טובות" היו נמכרות ברחובות העיר, כאלו עם יונת שלום ונצנצים, קטנות בזול וגדולות שהיו נפתחות לשתיים. הן כבר כמעט לא נראות. אז תכינו אחת משלכם, עם כתב אמנה פשוט וקריא, שיתאר את תוכנית העבודה שלכם לצמצום הסליחה בשנה הבאה. אפשר לנקוב בכל תאריך יעד, כי הרי אתם אמונים על הכתיבה, על התוכנית ועל הביצוע. האחריות והיוזמה אחת הן, והן שלכם.
אז סליחה שחשבתי עליך ותייגתי אותך מבלי להכיר, סליחה ששפטנו מבלי לדעת ונאלצנו לומר: "מזל שלא יצאה לנו מהפה המילה שרצינו", סליחה שהיינו צריכים "להתקרר" מעט ולהבין שבסוף רובנו זקוקים לאותם הדברים וחושבים באופן דומה. וכל עוד האדם ניזון מאותם החומרים, אף בינה מלאכותית לא תשנה את העובדה שהיחס האנושי עדיין נדרש, ולא תחליף את הסליחה שתהפוך לתוכנית עבודה.
וסליחה שכל כך הרבה שנים המתנו לרגע מכונן, מבלי לשים לב שהחיים הם אוסף של כאלו בדיוק. כי הסליחה לא צריכה טקס, אלא הכרה באחריות וכוונה לפעולה ולתיקון. בשביל זה לא צריך יום כיפורים, לא צום או תפילה, רק להיות בני אדם.
כאלו שמכבדים את המתפללים ואת אלו שרואים אחרת מאיתנו, בין שיבלו בבתי הכנסת או בחופי הים, בין שיתקעו בשופר או ייכנסו לתא, כמו אלה הפזורים בחלקים האחוריים של כנסיות ברחבי העולם והופכים כל סליחה לתוכנית עבודה.
אז שנהיה קצת יותר טובים מעצמנו, שנשיב באומץ את כולם לחיקנו, ושלא נמתין לסליחה בסוף שנה – אלא נעמול במהלך כל השנה, כל אחד קצת וכל אחת בשלה, על מנת שלא נצטרך לבקש סליחה.
התרעות פיקוד העורף