כששיתף חברים ובעיקר חברות, הם אמרו לו שהוא השתגע. מי בכלל יסכים לקנות נעליים באינטרנט? רוב האנשים היו עוצרים כאן. מתחילים לכתוב תוכנית עסקית, מחקר שוק, תחזיות, אולי אפילו מצגת למשקיעים. אבל סווינמורן עשה משהו אחר: הוא פשוט הלך לחנות נעליים, ביקש רשות לצלם כמה זוגות, העלה תמונות לדף נחיתה פשוט, וחיכה.
כשהגיעה ההזמנה הראשונה, הוא חזר לחנות, שילם מחיר מלא ושלח את הזוג ללקוח. וזה הספיק כדי לגלות אמת חדשה: אנשים כן מוכנים לקנות נעליים אונליין. ברבות הימים הניסוי הזה הפך להיות חברת Zappos.
אבל סווינמורן היה יוצא דופן לא רק מפני שהוא העז להתחיל, אלא כי הוא לא המתין למידע מושלם. אנחנו חיים בעידן שבו יש גישה לכמעט כל מידע, אבל זה דווקא מקפיא אותנו. במקום לעשות ניסוי קטן, אנחנו נכנסים למחקר אינסופי: קוראים עוד מאמר אחד, עוד ביקורת, עוד מדריך. המידע הופך מאמצעי לתירוץ להימנעות.
רוב האנשים היו מבלים שבועות בחקר שוק הנעליים אונליין, בבדיקת המתחרים, בחיפוש אחר "הרגע המושלם" להתחיל. סווינמורן פשוט העלה תמונות ביום אחד.
הלקח כאן גדול בהרבה מנעליים. מחקרים שבחנו את המנהיגים העסקיים המצליחים ביותר, מהנרי פורד ועד יזמי ההווה - מראים דפוס חוזר: הם לא בהכרח מקבלים יותר החלטות נכונות, אלא מקבלים החלטות מהר. גם כשהם לא בטוחים בפרטים. ואם ההחלטה התבררה כגרועה? זה לא כישלון מבחינתם, אלא עוד פיסת מידע בדרך להצלחה. הם לא מחכים לרגע המושלם. הם עושים צעד קטן, בודקים, ומתקנים.
כמה פעמים אמרנו לעצמנו: "כשיהיה לי יותר זמן, יותר כסף, יותר משאבים - אז אתחיל"? כמה פעמים החלום פשוט קפא, כי השינוי נראה גדול מדי? וזה לא רק סטארט־אפ, אלא כל דבר בחיים: הרצאה, קורס, תחביב חדש.
לגישה הזו יש שם: Tiny Experiment - ניסוי קטן. לא להקים עסק שלם, אלא להעלות עמוד נחיתה ולראות אם מישהו מתעניין. לא להתחייב לתוכנית אימונים, אלא לבדוק שבוע של הליכה אחרי ארוחה. לא לכתוב ספר שלם, אלא פסקה אחת ביום.
וכאן קורה משהו מעניין: כשאנחנו קוראים לזה "ניסוי" במקום "החלטה", משהו נפתח במוח. המילה ניסוי מרמזת על זמניות, על חופש לעצור, על סקרנות במקום התחייבות. זה כמו ההבדל בין "אני עובר לדיאטה", ל"אני בודק איך ההרגשה לאכול ירקות בצהריים השבוע". כך נבנים הדברים הגדולים, לא ממסמך מושלם אלא מצעד קטן ומהיר, שמקבל אישור או תיקון מהמציאות.
וכאן מגיע ההבדל המהותי: העולם נחלק לשני סוגי אנשים, אלה שרואים בכישלון איוּם, ואלה שרואים בו מידע. סווינמורן שייך לקטגוריה השנייה. כשהוא העלה את תמונות הנעליים, הוא לא פחד שאף אחד לא יזמין - הוא פשוט הסתקרן. אם אף אחד לא היה מזמין, זו לא הייתה "מכה" אלא תשובה מצוינת: "אנשים לא רוצים לקנות נעליים אונליין". השאלה היא לא "איך אני יכול להצליח?", אלא "מה אני רוצה לגלות?".
אבל יש עוד אתגר שאנחנו לא תמיד מודעים אליו: המוח שלנו התרגל למקסימליזם. רוצים להתחיל לכתוב? ברור שזה חייב להיות ספר. רוצים להתחיל לזוז? אז חדר כושר ותוכנית חמישה אימונים בשבוע. יש רעיון קטן? ישר חושבים על סטארט־אפ. מחשבה כזו מכבידה עלינו. היא מפחידה, מעמיסה וגוזלת אנרגיה - עד שבסוף לא עושים כלום.
ופה נכנסים הניסויים הקטנים. לא לשאול "איך אני בונה חברה", אלא "איך אני בודק אם מישהו מתעניין ברעיון שלי". לא "איך אני נהיה רץ מרתון", אלא "איך ההרגשה ללכת 15 דקות אחרי העבודה".
ניסוי קטן הוא לא חתונה קתולית. הוא רק בדיקה: מה יקרה אם…? כשמתייחסים כך להחלטות, משהו משתחרר. לא חייבים להצליח, רק לגלות. והנה הפרדוקס היפה: עדיף להבין בתוך שבוע שרעיון לא עובד, מאשר לגלות זאת אחרי שנה של תכנון מדויק. הניסוי הקטן חוסך לנו לא רק זמן, הוא גם חוסך לנו את הכאב הגדול של השקעה ענקית שלא הובילה לשום מקום.
במקום להתחייב למסלול ארוך שאולי לא מתאים לנו, אנחנו בודקים קטן, מתאמצים קטן, ומגלים הרבה. וזה מה שהופך את החיים לחופשיים יותר: כשאנחנו מפסיקים להגדיר כל ניסיון כמשימה ענקית - ומתחילים לראות אותו כהזדמנות לגלות עוד משהו על עצמנו ועל העולם.
התרעות פיקוד העורף