ממש מתחילת המלחמה, הכאב הוא כפול. רגע לאחר הטבח המזעזע שהלם בכולנו, החלו כבר הפגנות אנטי־ישראליות בקמפוסים באירופה ובארה"ב. גם השבוע חמאס ניסה להתעלל במשפחות החטופים המרוסקות ולקלקל את החג עבור כולנו. במקביל, רוב העולם המערבי התעלם מהכאב שלנו ומהאכזריות של חמאס, ואז נזף בנו והעניש דווקא אותנו.
עזבו לרגע את השאלה "מי אשם" - זו שאלה שעסקנו בה קצת יותר מדי בשנה החולפת. אפשר להפריד את דעתנו לגבי האשמים העיקריים במצב, מההתמודדות עם המצב. השאלה הבאמת חשובה היא מה אנחנו עושים נוכח הכאב הכפול שנחשפנו אליו שוב ושוב בשנתיים האחרונות. האם אנחנו שופכים את חמתנו זה על זה ומוסיפים על הכאב הכפול עוד רובד של כאב ובדידות? או שאנחנו מתעקשים להוציא מעצמנו את המיטב, ומתנהגים זה כלפי זה ביתר נדיבות לב וסלחנות?
חיפשתי במילון את התרגום למילה Kindness, שמביעה בצורה הכי טובה את האמפתיה הבסיסית שנמנעת מאיתנו כישראלים בתקופה הזו. היה קצת קשה למצוא תרגום מדויק, פשוט ויומיומי, והמילה שהוצעה לי היא "חסד". מילה שכולנו כל כך זקוקים לה. לא רק כדי לקבל חסד, אלא גם כדי להתנהג בחסד כלפי ישראלים אחרים, מתוך הבנה שזה מטהר ומזכך משהו עמוק שנמצא בתוכנו.
הציווי לא נועד לכך שנוקיע אחרים שלדעתנו אינם מקיימים אותו, אלא לכך שנבחן עד כמה אנחנו מקיימים אותו ביומיום. האם אנחנו חיים בנדיבות לב? על השאלה הזו צריך לענות בלי קשר למה שאחרים עושים סביבנו.
יש בינינו כ־20 אלף פצועים בגוף ובנפש, שמסרו עצמם למען ביטחון ישראל. סביב כל אחד מהם מתקיים מעגל קרוב של לפחות 20 בני משפחה וחברים, שהפציעה השפיעה משמעותית גם על חייהם. בשנתיים האחרונות נוספו עוד 2,000 משפחות שכולות, וסביבן עוד מעגלים.
רבבות ישראלים איבדו את ביתם במהלך המלחמה, והם מנסים לשקם את חייהם ולחזור לשגרה נורמלית, לרוגע. בסופו של דבר, מתהלכים בינינו מאות אלפי ישראלים שחייהם השתנו לעד ונפשם נסדקה.
עד כמה אנחנו רואים אותם ביומיום? עד כמה אנחנו מודעים לסבלם, או מושיטים להם יד, אפילו בחיוך אותנטי או במעשה קטן? רבים מאיתנו עסוקים בהישרדות אישית נוכח המצב. חלקנו יכולים להרשות לעצמם והחליטו לנסוע, או סתם להתנתק ולחיות בבועה. חלקנו צועקים ומוחים.
חלקנו מביעים מיאוס מאלה שאומרים שקשה להם, כי נדמה שהם מחלישים אותנו. חלקנו צוחקים על כל האירוע, כדי להקטין אותו ומכך להתחזק. כאילו שכחנו את הבייסיק - שלהושיט יד שקטה למישהו שצריך עזרה, זה אקט שנותן כוח. ככל שיותר מאיתנו מתנהגים כך, הכוח הלאומי שלנו גדל.
הם יתעקשו לקרוא לאיו"ש "הגדה המערבית הכבושה", ויתעלמו מכך שהגורמים היחידים שהם מסייעים להם בכך הם האחים המוסלמים וחמאס. הם כנראה שכחו שאפשר להתנגד לממשלה, אבל במקביל להגן על מדינת ישראל וזכותה להתקיים, כי זה צו השעה.
ישנם גם אנשי תקשורת ופוליטיקאים שקצו בסבלן של משפחות החטופים, והם מתבטאים כלפיהן וכלפי מי שתומכים בהן בצורה דוחה. אז מה אם יש מי שמנצל את המשפחות האומללות האלו לצרכיו הפוליטיים? זו לא סיבה לזנוח את ערך הערבות ההדדית ולגלות אמפתיה אמיתית ונקייה.
הבחירה בסרט "הים" בפרס אופיר (גילוי נאות: לא צפיתי בו), כדי שייצג את ישראל באוסקר, רק תורמת לגל האנטי־ישראלי המוגזם ממילא. נדמה שאף אחד לא משמיע היום בעולם את הקול הישראלי הרווח, את מה שכולנו חשים אחרי סבל וטראומה בני שנתיים.
ועדיין, ההחלטה של שר התרבות להחרים את פרסי אופיר אינה חכמה. מי שבאמת חשובה לו תדמיתה של המדינה, יכול להביע צער על הבחירה בלי להכפיש את התחרות, הוא יכול לעודד סרטים אחרים, ואפילו להשתמש בסרט כהוכחה לכך שבישראל יש חופש ביטוי מוחלט בניגוד לכל מדינות ערב.
אי אפשר להשתמש בהתנהגות גרועה של אחרים כתירוץ להתנהגות גסת לב, במיוחד בתקופה של ימי תשובה. מי שרוצה ערבות הדדית, חייב להתחיל בהתנהגות יומיומית שמהווה דוגמה אישית. סתם דוגמה אישית קטנה של סובלנות ואמפתיה.
7 באוקטובר לימד אותנו להתנהל ביתר קשיחות עם הסביבה שלנו, אבל קשיחות בלבד לא תעשה את העבודה. קשיחות־יתר מרחיקה מאיתנו את מדינות המערב, וגם אם הן לא צודקות, הברית איתן היא חלק מהחוסן שלנו. קשיחות־יתר גם מבהילה יתר על המידה את ארצות ערב הידידותיות.
הן רחוקות מלהיות מושלמות, אבל אנחנו עדיין רוצים אותן כבנות ברית שמשתפות איתנו פעולה, במקום לדחוף אותן לשיתוף פעולה עם מי ששואפים להשמידנו. קשיחות־יתר בעיקר פוגעת בערבות ההדדית ובחוסן שלנו.
אנחנו צריכים להוציא את חמאס מהתמונה, אבל זה לא יכול לבוא על חשבון האמפתיה בינינו. כל הרעיון הוא לעשות את כל מה שאנחנו עושים למען הציונות - למען מדינה שתהווה בית בטוח ואוהב לכל היהודים באשר הם. כך נוכל לקלוט יותר יהודים שיעלו לכאן בשל האנטישמיות.
כך נוכל לנהל קשר טוב יותר עם הקהילות היהודיות שימשיכו להתקיים בחו"ל. כך נוכל לתת דוגמה אישית טובה לכאלה שנראה לנו שאיבדו את המצפן.
התרעות פיקוד העורף