היקיצה שלי היא סביב 5:30 בבוקר. מדי פעם אני מקיץ לפני כן, ויורד עם בקבוק מים למרפסת העישון בקומה 7 כדי לצפות בזריחה. כבר קריר וצונן בבוקר. אומנם צפויים עוד ימים חמים, אפילו שרביים, אבל הקיץ מתחיל להיעלם לי.
אני שונא חורף. שונא את הגשמים, המועטים אומנם. את הכבישים החלקים עם הסחלה שהצטבר עליהם בחודשי הקיץ, שכל אחד מהם הוא מבוא לתאונת דרכים, כי מעטים ומעטות הנהגים והנהגות שיודעים ויודעות לבלום ולתפעל את מערכות הבלימה החדשות. זו עובדה, אי אפשר להתווכח עם עובדות.
אז החורף מכניס אותי לסוג של דיכי, עם שעון החורף והשקיעות המוקדמות, החשיכה המוקדמת. אבל האמת היא שגם הקיץ הזה היה מדכא מדי.
הפציעה בתאילנד, בטיול בר מצווה של גיאצ'ו בתחילת יוני, ההחמרה במצב, העזיבה המהירה מתאילנד לבית חולים בתל אביב, החלטה שקיבלתי בתוך דקות, אחרי ביקור במיון בבית חולים תאילנדי בקו סמוי. בדיעבד ההחלטה הזו הצילה אותי. איני רוצה לחשוב מה היה קורה אם הייתי מחליט להשלים את החופשה ולהישאר עוד שבועיים באי.
מחר, שבת, אציין 42 ימי אשפוז בסבב השני. הסבב הראשון נמשך 40 יום. בין שני הסבבים הבדילו 20 ימים, שבהם טיפלו בי ב"קהילה", שזה טיפול כלומה ומאומה. שלושה חיידקים תאילנדיים התנחלו לי בעצם כף הרגל. מתברר שטוב להם אצלי, כי הם מסרבים להיכנע. הסבירו לי שחיידקי מים קשוחים, אלימים ועמידים לאנטיביוטיקה, הרבה יותר מהיבשתיים. וואו, מה בדיוק אני אעשה עם המידע הזה, עוד לא החלטתי, אולי כי אין מה להחליט, זה לא תלוי בי. לפעמים חולפות לי מחשבות בראש על זה שהייתי צריך להתחסן. אבל הייתי בתאילנד בעבר ולא קרה כלום, אז כעת זה מים ביד.
לפי התקופה שאני מאושפז בדיכילוב (כל בתי החולים מדכאים), החברים שלי טוענים שאני דייר מוגן. השיגרע כאן לימדה אותי דברים, עליי ועל בתי חולים. עכשיו אני יודע טיפהל'ה איך העייסק עובד.
בדיעבד, לא הייתי צריך להסכים להשתחרר הביתה לפני שכל ההליך הרפואי הושלם. אני יודע שאשפוז, טיפולים וניתוחים זה עייסק יקר לקופת חולים, אבל זה לא ענייני, הייתי חייב להתעקש. בפועל זה התבטא באובדן שתי בהונות, במקום אחת, כי הזיהום הלך איתי הביתה. לא היה לי צ'אנס מולו, אחרי שסיימתי את הטיפול האנטיביוטי. ובלי הטיפול, זה הקריס אותי לגמרי, אבל לגמרי. נאלצתי לעבור את הכל מההתחלה.
בחלוף הימים הכרתי טוב יותר את צוות הסיעוד, האחיות והאחים. הם מקצוענים, באמת, עם פרוטוקול טיפול קשוח ובלתי מתפשר. ההבדלים ביניהם מתבטאים באישיות של כל אחד ואחת מהם. יש מבוגרים ומבוגרות, יש צעירים וצעירות, כולם עובדים קשה מאוד. סיעוד זו עבודה מפרכת, נקודה.
לי באופן אישי קשה להיות מוגבל, לשכב במיטה כל היום. אני חייב לנוע, לעבוד, לפגוש אנשים, וכך לשכנע את עצמי שהכל בסדר, אני רק מחוץ לבית. מנהל המחלקה אִפשר להקים עמדת שידור באחד ממשרדי המנהלה, וזה שינה את השיגרע לשגרה נורמלית והקל עליי מאוד. אשפוז הוא קשה נורא, אבל מסתגלים, כי אין ברירה.
הצוות רואה שאני מתגלגל החוצה באמצעות כיסא גלגלים, אני גם מדווח לתחנת האחים והאחיות על יציאה ועל היעד, כמובן בתוך מתחם בית החולים. מאחר שאני מקבל בכל יממה שלושה עירויים של אנטיביוטיקה, הם שואלים אותי אם אני יודע מתי העירוי הבא, ומבקשים שאגיע בזמן. יש אחות אחת שהיא צינית וקשוחה, לא פראיירית בכלל, שקשה לתמרן אותה, או לדפדף בעדינות.
1
באחד מסופי השבוע הקצתי מוקדם מאוד, כי שותפי לחדר חווה מצוקה רפואית, והטיפול בו גרם לי לחמש את הבוסיקלט על גלגלים עם מכשיר הוואק ובקבוק מים, כדי לחפש לי פינה שקטה. גלגלתי את עצמי למרכז המסחרי הצמוד לדיכילוב. למילק בר של דני, כדי להשיג אספרסו ומיץ תפוזים.
צריך לדעת שבחגים, מועדים ושבתות, דיכילוב מתחפש למעייני הישועה או משגב לדך – בתי חולים בערים של החניוקים. כל החנויות ובתי הקפה סגורים ומסוגרים כי שאבעס קוידש, וכל החניוקים המאושפזים חייבים לנוח טוף־טוף לקראת סליחות, ימים נוראים, כיפור – שבהם הם מבקשים מאלוקים שלהם מחילה לעוד שנה – רק כדי להתחיל לפשוע נגד האנושות בסיום הצום. ומשום מה אלוקים שלהם נותן להם עוד צ'אנס.
אז אין ברירה והחילונים צריכים להתגלגל למילק בר, שזה בית הקפה היחיד שפתוח במתחם, ובכלל ברדיוס של קילומטר מסביב. בשביל דני ושותפו יוסי, זו מציאות מושלמת, שהם מרוויחים ממנה יפה. לפחות 1,500 כוסות קפה בשבת. לפעמים מאות יותר. ויש עוד מוצרים חוץ מקפה, והם נחטפים בערימות. דני ויוסי הם סוחרים ממולחים. חוץ מבית הקפה הזה יש להם עוד הרבה עסקים, ביחד ולחוד.
את דני הכרתי ביום השני של הקורונה, באמצע מרץ 2020. אריק חיבר כמה פרלמנטים קטנים של בוקר ממגוון בתי קפה, לפרלמנט אחד גדול אצל דני בקפה אביבים ברמת אביב. חמש וחצי שנים איני יודע כמה עולה לי קפה ומיץ תפוזים, ועוד משהו לאכול אצלו. אני רק יודע שלקראת 10 בחודש הוא פונה אליי: "יאללה, קוף, תביא את הפלסטיק, אתה חייב מיליונים". הוא חבר שלי, אז אני אפילו לא עונה לו.
כשהוא ממשיך להציק, אני שואל, "כמה החוב?", "1,200 שקל, אולי יותר". ואז הוא מבקש מהילדים שלו שעובדים איתו את המחברת הירוקה. "הנה, תראה, טעיתי, אתה חייב 1,300 שקל. נו, תביא כרטיס, או שאני מתקשר לכיפוש. היא ישר משלמת, כי היא יודעת שאני דואג לך". "דני, שחרר באמאש'ך. אני לא משלם חובות לפני 11 בבוקר, ולמה אין פירוט של הרכישות?".
ואז בנוהל הוא מתקשר לכיפוש, וסוגר איתה עניין. רק אילן הגרוזיני, שהוא שמאי מקרקעין ויש לו ימבה סבלנות, רוצה לראות כל חיוב במהלך החודש. הוא מקבל מדני ומהילדים יחס אישי, עם הסברים, מוריד מהחיוב כמה עשרות שקלים על כל יום, ומשלם. אני ידוע כדביל, אז לא סופרים אותי.
אבל מאז שאני מאושפז, מאמצע יוני, דני מתייצב בחדרי עם קפה ומאפה כל יום. "לא הזמנת, קוף, אז זה עליי". אבל אני מכיר אותו. "מה זה 'זה עליי'? מתי זה יהיה עליי? מתי תחייב אותי?".
הוא לא מתבלבל. "קודם כל תסיים את העניינים שלך כאן בבית החולים. אתה מדכא אותי, באמא. ואז נדבר". חשבתי על ה"קודם כל תסיים כאן", ואז צלצל הטלפון, האחות הייתה על הקו. "איפה אתה מסתובב?". "בוקר טוב לך, ירדתי למילק בר לשתות קפה".
כל חמש דקות בדקתי בטלפון את מצבי בזמנים, חזרתי בזמן, כי איתה חייבים לשמור על אמינות. הגעתי, נדקרתי, נחבשתי, קיבלתי תרופות לבליעה, והייתי חייב לבלוע אותן בנוכחותה, כי היא לא סומכת על אף אחד לדבריה. היא שאלה אותי אם אני נשאר בחדר או יורד למטה. השבתי לה שעוד דקה אני יוצא לפגרה. "מה יש לך בחוץ, תסביר לי, אני רוצה להבין". הבטתי בה, כי לא הייתי בטוח שהיא רצינית.
"יש חיים למטה. אומנם זה סופ"ש ואין הרבה תנועה בכביש, אבל זה חי, זה בריא, בניגוד אליי. לשכב כאן, לשמוע את הגניחות, את הצעקות, את קולות המכשירים, להריח את הריח הנורא של האוכל המבושל, זה גומר אותי, אני מעדיף לצום. הבנת?". היא הבינה, אבל הוסיפה שאני לא נורמלי. לא התווכחתי.
התיישבתי בבוסיקלט, מצויד לטיול, כולל פק"ל מים ותפוח עץ. הזכרתי לעצמי לקנות עוגיית מילקי מהמכונה ליד דלת הכניסה. שני חדרים ממני, התחילה תגרה אלימה בין שני חולים דוברי רוסית. היה שם קרב אגרוף מרשים עם דם על המתמודדים ועל הרצפה. שתי אחיות צעירות ניסו להפריד, אבל הם נפנפו אותן. בהמשך אראה אחים ורופא במוקד, אבל הם לא הגיעו לסייע.
מי שכן הגיעה זו אתי, מכוח עזר, שהייתה עסוקה באחד החדרים, אבל שמעה את הזעקות. אתי, אישה יפה מאוד, בת 45, בגובה סביב 1.80 מ' פלוס, עובדת באיכילוב 22 שנה. יש לה נוכחות ומנהיגות טבעית, והיא חסרת פחד. היא בוכרית, דוברת רוסית מלידה, ובתוך שתי דקות חיסלה את האירוע. שלפה את המיטה של אחד מהם וגלגלה אותה לחדר אחר. בתוך כך היא לא הפסיקה לנזוף בעברית במתאגרף שדידה אחריה מדמם לכל אורך המסלול מחדרו, ושמר על שתיקה.
מאוחר יותר שאלתי אותה מה אמרה לשני היריבים ברוסית. "אמרתי להם שנגמר, רון. הם יודעים לא להתעסק עם אישה בוכרית שבאה להפריד בתגרה. אנחנו לא פוחדות מכלום, כבר ראינו הכל".
2
לפני החג היה לי ביקור נדיר בחדרי. אריק בלע מספיק כדורי הרגעה כדי להיכנס לתוך בניין בבית חולים כלשהו. דני ועדלי ליוו אותו צמוד כדי שלא יתמוטט. בבוקר שלפני הוא הכניס את עצמו לנוהל אוגמנטין. לבש שלוש שכבות בגדים ארוכים, אף שבחוץ הטמפרטורה הייתה 33 מעלות בצל. כמובן הוא עטה שתי מסיכות קורונה על פניו, חיטא את עצמו באלכוהול, והתייצב בחדר. הוא לא ישב על הכורסה, או על המדף שצמוד לחלון, הוא פשוט עמד ליד החלון ופתח אותו לאפשר זרימת אוויר.
"אריק, כאשר פותחים את החלון, מיזוג האוויר מפסיק לעבוד. עוד חמש דקות אני מתחיל להזיע. שב, תירגע, הכל בסדר".
הוא נע בחוסר נוחות. "אתה לא מבין מה עובר עליי, אני מרגיש כמו צלחת פטרי. אני משוכנע שאני כבר עם כמות וירוסים עצומה. רק שתדע שכל הבגדים שלי, עם המותגים, הולכים לזבל לפני שאני מגיע לאוטו. הסניקרס גם נזרקים לפח. יש לי שני ילדים קטנים בבית, אני צריך לשמור עליהם. ואל תשכח שלמיקי אסור לחלות. יש לנו לוח הופעות, בנאדם, אתה לא מבין".
התפוצצתי מצחוק. "מה אני לא מבין, מה? שלח את הכל לניקוי יבש, מה זו ההיסטריה הזו? יש פה אלפי מאושפזים ומטופלים, עם עשרות אלפי מבקרים. למה שרק אתה תידבק במשהו?".
הוא לא התרצה. "הכל כאן מזוהם, אתה עם זיהום. בטוח שזה לא מידבק? כי מיקי סיפרה לי שהיית בבידור כמה ימים". "זה היה מזמן, והייתי מבודד כדי שלא ידביקו אותי. אני הרי באתי עם החיידקים מהבית".
עדלי שאל אותו אם הוא מרגיש טוב. דני הציע לו שישתה מהקפה הקר שהוא הביא לי, זה ירגיע אותו. הוא סירב במיידי. "הקוף מלא בחיידקים, נראה לך? שלושה חודשים אנטיביוטיקה של פילים לא הורגת אותם, אז אתה רוצה שאני אשתה מכוס שהוא נגע בה?". המלצתי לו על אבחון, קצת כדורים, וזה יעבור. "אני מאבחן את עצמי מספיק טוב", הוא הודיע לכולנו.
יש לו הפקות גדולות בחנוכה. המצב הביטחוני לא עושה לו טוב, המצב הכלכלי מדאיג לא רק אותו, אבל גם אותו. החשיפה לווירוסים שונים עלולה למוטט אותו. הנה, הוא כבר התלונן שהוא מרגיש את הגב, בגלל המזגן. אנחנו רטטנו מצחוק. שאלתי אותו אם ד"ר מור, הרופא האישי שלו, יגיע בערב לביתו כדי לבדוק אותו.
"עוד מהאוטו קבעתי איתו שיגיע", הוא עדכן אותי. "שיבדוק אותי שאני תקין. לא קל להיות אני, קוף, אני לא כמוך. אם אני צריך להתאשפז, זה רק בחדר סטרילי שאני מממן. אין לי בעיה עם זה, וכמובן בטשטוש מוחלט. להפיק אני יודע".
כן, להפיק הוא יודע, זו ראיית זהב. אבל כמובן שהוא השליך הכל כמה דקות אחרי שהם עזבו את בית החולים. הם היו מספיק נחמדים לשלוח לי תמונות מהמסעדה שהגיעו אליה, כדי להירגע מהביקור של אריק באיכילוב.
3
הפרלמנט נאלץ להתמודד עם שני מאושפזים, כאשר פולו אמור לעבור ניתוח מתוכנן. ככל שהתקרב המועד, הוא הקפיד להגיע אליי לדיכילוב כדי לקבל כוח. פתאום הפכתי למנטור, בעל כורחי.
"פולו, האיש הכי חשוב באירוע, כאשר מובילים אותך כמו בהמה לחדר הניתוח, זה הרופא המרדים, אתה חייב להיות נחמד אליו. אל תפתח את מערכת היחסים שלך במשפט: 'בוקר טוב, הפועל זונה'. אתה לא בקפה של בוקר, ואולי הוא אוהד של הפועל?
"האיש הזה מחזיק בסחורה הכי טובה שיש בארץ. ואם הוא מחבב אותך, ברגע שאתה מגיע, הוא נותן לך את החומר, ואתה מתעורר רק בהתאוששות, בלי לדעת מה קרה, ואתה מרגיש יופי. אל תהיה לי סקרן פתאום לראות איך הצוות מכין את חדר הניתוח. זה לא בשבילנו, אנחנו זקנים מדי. תן למרדים לעשות את מה שהוא יודע.
"הגעת לחדר שלך, אתה כבר ער, תבקש מיד משכך כאבים. יציעו לך אופטלגין לווריד, תגיד בנימוס שאתה מעדיף סחורה יותר יוקרתית. אנחנו לא נוסעים על חומר ילדותי. אתה צריך סחורה ארוכת טווח כדי להתאושש. שכנעת את הצוות, אתה בחצי הדרך לגאולה קדושה. התאוששת, אתה תביט מסביב למצוא את ד"ר האוס מהסדרה, שיודע הכל מכל על הכל. לא תמצא אותו, אז תוותר. יטפלו בך יותר מדי צעירים שמזכירים לך את דוגי האוזר, שמגיל 16 היה רופא. אל תיבהל, הם לא בני 16, אבל הם צעירים".
הוא הקשיב ואמר לי שהוא צפה בלפחות 15 עונות של "האנטומיה של גריי", וד"ר גריי כבר בגילנו, אז הוא מעדיף אותה יותר. נאלצתי להסביר לו שאין רופאים פעילים בבתי חולים בגילה, היא כבר מנתחת רק בשוק הפרטי.
הוא נכנס לניתוח, עבר אותו בהצלחה – וכבר שוחרר לביתו. הוא אמר שהוא השתמש בלפחות 27% מההמלצות שלי. זה לא הממוצע הכי טוב שלי בסיוע, אבל בשבילי זו זכות לתת שירות.
4
זהו זה, קינדערלך של אה־גיט־יור. צלחתם את כל ארוחות ראש השנה בלי התערבות רפואית או תרופתית? זה בונוס. אל תתלהבו מעצמכם. עכשיו מגיע השוס, יום כיפור. צמים 25 שעות, והכל נמחל, גם מאלוקים שלכם, וגם כל החטאים כלפי בני אנוש, יופי של סידור.
ואז חבר דתי, באמת צדיק בדורו, הציע לי לעשות פדיון נפש, כדי שמשמיים ידאגו לרפואה שלמה. "קוראים לך רון, בגימטרייה זה 256. שלח 256 שקלים, יעשו בבית הכנסת פדיון נפש לרון בן שרה".
שלחתי לו מיד, מה יש להפסיד? את הלא הרי כבר יש לנו, אולי יהיה כן? צום מועיל לצמים. ויום מועיל לאלה שלא, בתנאי שלא יפריעו לצמים ולמתפללים. אחדות כבר לא תהיה כאן, אז בואו נסתפק בדברים הקטנים.
התרעות פיקוד העורף