אני מציע למי שדמיונו נכבש על ידי הסיפור שאותו יונקת התקשורת העולמית בשקיקה רבה משלוחותיה הישראליות, ומלבה אותו כמו הייתה היא מקהלה יוונית במחזה – שיגיע ביום רביעי בצהריים לחדר במלון בתל אביב ויחפש את הספרטנים החדשים. פיראטים יהודים הוא כנראה לא ימצא, אבל מצד שני הוא יהיה עד למחזה מדהים שלא נתקל בו מעולם ולא ייתקל בשכמותו מאנטרקטיקה ועד לקוטב הצפוני.
הוא יראה אלפי יהודים שטליתות בידיהם נוהרים לבתי כנסת ולמקומות תפילה מאולתרים באולמות ספורט ובתי ספר, בעוד הרחובות ריקים מתנועה ואנשים פוסעים מעדנות בלב כבישים מרכזיים ועורקי התנועה כמו היו טיילת שלווה להולכי רגל בלבד. הוא לא יאמין שהוא לא נקלע בטעות למובלעת חרדית בבני ברק, מאה שערים או ברוקלין. אבל הוא יהיה בתל אביב, סמלה של ישראל החילונית הליברלית – ויספרו לו שהתמונה הנגלית לו, שהיא בגדר "חייבים לראות כדי להאמין", היא גם התמונה בגבעתיים, חיפה ובאר שבע ובכל עיר ושכונה יהודית ברחבי ישראל.
וכשהוא ישאל כיצד אוכפים את איסור התנועה הזה, ומהי הסנקציה על מי שמפר אותו, הוא ישמע שאין סנקציה ואין אכיפה, מהטעם הפשוט שאין איסור חוקי על תנועה ביום הכיפורים – ייפול לו האסימון, והוא יבין שהוא עד להפגנת עוצמה גדולה יותר משל טיסת מבנה של טייסת F35, או דהרת אוגדת של טנקי מרכבה. עוצמה הנובעת בראש ובראשונה דווקא מהיעדרו של חוק המחייב מישהו להצטרף למפגן הזה.
חילונים רבים צמים ו/או מתפללים ביום הכיפורים. אבל גם אלה שאינם צמים, יושבים בביתם מרצונם החופשי ומכבדים את הצמים ואת קדושת היום.
מי שמטרת בואו מרחוק ביום רביעי היא ניסיון לפענח את סוד יום הכיפורים, ודרכו את הסוד של עם ישראל – יתאכזב. כמו דלילה בשעתה, ילמד שעוצמה לא מתבטאת בסממן חיצוני, מובהק ככל שיהיה. מדובר בעם שלם, שכמו מופעל באמצעות קוד סמוי מן העין, ומבקש כפרה על עוונות כלפי מקום ואדם, בהתאם לעקרונות המוסר שבאו לעולם בהר סיני ועוצבו בירושלים על ידי נביאי ישראל. עם כל הכבוד למורשת אתונה, היא מתמקדת בצד המשטרי. הדמוקרטיה אכן חיונית להובלת האור ולהפצתו בעולם, אבל מורשת ירושלים היא האור עצמו שאותו יש להפיץ.
ביום חמישי יציין עם ישראל את היום המשמעותי ביותר בשנה לכל מי שנפש יהודי הומה בלבבו פנימה. פורמלית, יום הכיפורים הוא חג דתי. החג הדתי בה"א הידיעה. אבל במובנים רבים אופיו הוא של חג לאומי. הכי עמוק, הכי חשוב, והעיקר - הכי מאחד.
לעומת האדם המבקש סליחה אישית, בתחום הציבורי בקשות הסליחה הן במקרים רבים פרי צרכים פוליטיים. וברגע שסליחה הופכת להיות סחורה פוליטית עוברת לסוחר, או חלק מקמפיין, הרי היא מזדהמת, מאבדת את נשמתה והופכת לאמירה סתמית וריקה מתוכן. זאת לעומת בקשת הסליחה מעומק הלב של אדם המקיים לעצמו כל שנה לקראת הטסט השנתי ועדת חקירה פרטית ללא משוא פנים – שבה הוא עצמו משמש קטגור ושופט מחמיר המתחנן שבורא עולם ימחל לו ויסייע לו להתגבר על חולשותיו, בואך להיות אדם טוב יותר.
דמוקרטיה למופת
בשנה הקרובה תעצב ישראל את עתידה המדיני, וחבר המושבעים שיקבע לאן מועדות פנינו יהיה הציבור הישראלי. אלא שהכלי שבאמצעותו מתבצע הממשק בין הציבור לבין נבחריו הוא מיושן ולא עדכני, ולכן חישוקיו חורקים והוא מחשב להתפרק. השיטה הפוליטית הישראלית נתפרה למידותיה של תפיסה שעל פיה "בראשית הייתה המפלגה". ואכן, המפלגות היו עמודי התווך שלאורם עוצבה השיטה המשטרית של ישראל.
זה קרה כי הן היו המדינה שבדרך, ובדברן נעשה הכל. הן חילקו סרטיפיקטים לעלייה, וכשאלה לא הספיקו, הביאו אוניות מעפילים בלתי לגליות. הן הקימו צבאות, בנו שירותי ביטוח בריאות, איגודים מקצועיים, חברות בנייה, קונגלומרטים תעשיתיים, קבוצות ואיגודי ספורט ומפעלי תרבות ואומנות. המרכיב המרכזי בזהותו של היהודי הארץ־ישראלי היה שיוכו הפוליטי. אם היית אוהד בית"ר, היית קורא עיתון "חרות", חבר קופת חולים לאומית, לוחם באצ"ל, ולעיתים גר בשיכון סלע.
שיטת הבחירות הותאמה לצורכי המפלגות. הערך העליון בשיטה היה השיקוף. היות שהשיח הפוליטי בישראל היה רחב ורב־גוונים אידיאולוגיים, נבחרה שיטה המבטיחה שבפרלמנט ייוצג הפסיפס בשלמותו, וכל אידיאולוגיה תשוקף בבית הנבחרים על פי משקלם הנכון של המצדדים בה. ולכן נקבע שהבחירות להסתדרות הציונית, לאסיפת הנבחרים ואחר כך לכנסת תהיינה בחירות יחסיות לחלוטין.
במפלגות פנימה, עד קום המדינה הייתה נהוגה דיקטטורה מריטוקרטית. היות שהמפלגות התמקדו בהקמת מדינה, הקידום הפנים־מפלגתי היה פועל יוצא של הכישורים וההישגים בקידום המשימה. אנשים לא התמודדו על תפקידים, אנשים חיכו שהתנועה תשבץ אותם בתפקידים ביצועיים וקיבלו על עצמם את דינה.
הוא בנה מפלגה דמוקרטית למופת, המקפידה לקיים בחירות למועצות הסניפים ולוועידה כל שנתיים. וכך החל התהליך שבסופו התפוררו ונעלמו כל המפלגות ההיסטוריות פרט למפלגת העבודה המקרטעת בקושי בשולי השמאל, שבקושי שומעים על חייה הפנימיים.
מפלגת הליכוד נותרה הכלי היחידי שכל אזרח יכול להצטרף ולהשפיע בו, בלי להזדקק לקשר אישי לכוכב השביט הפוליטי התורן. הפריימריז המוכפשים בליכוד אינם חפים מבעיות, אך הם הממשק היחידי האמיתי בין בוחר לנבחר בדמוקרטיה הישראלית.
זו הבעיה הגדולה של מבקשי השינוי. רק הליכוד היא מפלגה דמוקרטית שורשית פתוחה המשתפת את חבריה. ולכן השינוי, כשיגיע זמנו, יבוא מקרבה – פשוט כי היא מפלגת העם שצמחה באופן טבעי, וכל מפלגת קונץ סקר בלי שורשים אמיתיים לא תוכל לה.
התרעות פיקוד העורף