על הפרק, בין השאר, מצב העולם. שנת 1960 מקרבת את אמריקה, שאינה יודעת זאת עדיין, לנקודת השיא של המלחמה הקרה – משבר הטילים בקובה. חולשתו של קנדי, שניצח ונבחר, מקרבת את המשבר הזה. הוא נכשל במשבר מפרץ החזירים, ואחר כך עשה רושם רע על ניקיטה חרושצ'וב, שהחליט שעם נשיא כזה אפשר לשחק. קנדי הוכיח לו את טעותו, אבל לא לפני שהשגיאות שעשה הולידו שגיאות של הסובייטים, שהולידו משבר מסוכן. הכי מסוכן שאפשר לדמיין.
קנדי חשב שחירותו של העולם תלויה בהתנהלותה של אמריקה. אם נצליח, אמר, העולם יהיה חופשי. אם ניכשל – אנחנו האמריקאים – העולם לא יהיה חופשי. למשך זמן מה האמריקאים בסך הכל הצליחו. העולם התקדם מפחות חופש ליותר חופש, תהליך שהגיע לשיאו לקראת סוף המאה ה־20. אלא שאז התברר שגם לחופש יש מחיר, יש חסרונות. קשה לדעת מה ייאמר בעימות הנשיאותי של 2060, 200 שנה אחרי לינקולן, 100 שנה אחרי קנדי, אבל ייתכן בהחלט שאותן שאלות, אותם מתחים, יתקיימו גם אז. משום שנכון לעכשיו, העולם כבר אינו מתקדם לכיוון של חופש. הוא מתקדם לכיוון לא לגמרי ברור, אולי טלטלה גדולה.
ישראל היא שחקן קטן בעולם גדול. טלטלתו – טלטלתנו. וגם אם פה ושם אפשר למצוא אצלנו כאלה הסבורים שישראל היא חוד החנית של מאבק עולמי, או נייר לקמוס למאבק עולמי, השפויים שבינינו מבינים שכוחנו מוגבל. קנדי יכול לספר לעצמו ולעמיתיו אזרחי ארה"ב שבהם תלוי העולם, והאמת היא שגם בזה יש מידה של הגזמה. מנהיג ישראלי שמעלה טענה כזאת לוקה באחת משתי בעיות. או שהוא שחצן מכדי להבין את מקומנו האמיתי – או שהוא ציניקן שעושה מניפולציה לבוחריו.
האמת היא שאנחנו, עם כל כוחנו, דלים וריקים. ראוי שנתחנן על שלומה של ישראל. ראוי שנתחנן על שלום העולם כולו.
רפורמה במה?
שישה מכל עשרה ישראלים סבורים שנדרשת רפורמה בשיטה הפוליטית. לא בבתי המשפט – על זה יש אצלנו ויכוח, אלא במערכת הפוליטית. 59% אומרים שצריך, 34% אומרים שלא צריך. והם לא לבד. בעולם כולו אזרחים דורשים רפורמה פוליטית.
הנה, אנחנו כבר בתיאורו של המשבר שמחייב תפילה על שלום העולם. משהו בשיטה לא מוצא חן בעיני אזרחי רוב העולם. ביוון, בצרפת, בספרד, באיטליה, בטורקיה, בברזיל, בגרמניה. בהודו: 69% – 10% יותר מישראל. בבריטניה: 58% – כמעט זהה לישראל. יכול להיות שבאף מדינה השיטה לא עובדת? בקנדה 46% סבורים שנדרשת רפורמה, 52% סבורים שלא. וזו מדינה שהתמונה בה יחסית ורודה. התמונה הכללית היא של עולם בלתי מרוצה בעליל. מהפוליטיקה שלו.
25 מדינות נסקרו בדוח של מכון הסקרים פיו על שביעות הרצון של אזרחים מהמערכת הפוליטית שלהם. בשתי מדינות כנראה שהמצב סביר: הולנד ושוודיה. השאר בבעיה. בפולין – 71% רוצים רפורמה. בניגריה – 91%. ביפן – 64%. וקומה נוספת: בחלק ניכר מהמדינות שאזרחיהן רוצים רפורמה, האזרחים חושבים שהמערכת לא מסוגלת להשתנות. בקוריאה הדרומית – 75% רוצים שינוי, ו־51% סבורים שהמערכת לא יכולה להשתנות. באיטליה – 54% סבורים שהמערכת לא יכולה להשתנות. מצבה של ישראל טוב יותר. הרוב רוצה שינוי, ורק 22% חושבים ששינוי לא ייתכן. כלומר, אנחנו לא מרוצים, אבל אופטימיים במידה. או סתם טיפשים.
בבחינה של ממוצע 25 המדינות שנסקרו, 69% מהאזרחים רוצים רפורמה במערכת הפוליטית שלהם. 27% סבורים שרפורמה כזאת אינה נדרשת. אלה אזרחים במבוכה. הם נבוכים מול השיטה שהתוצרת שלה היא שלטון לא יעיל, לא הגון, לא ידידותי.
כמה מהמנהיגים שלכם ישרים? תשובת הישראלים: 47% אומרים "אף אחד מהם" או "מעטים מהם", 36% אומרים "חלק מהם", 14% אומרים "כולם". ישראל, בטבלת 25 המדינות, היא המדינה הממוצעת. אלה בדיוק המספרים שמסכמים את עמדת כל אזרחי כל המדינות שנסקרו. בארה"ב האמון במנהיגים קצת יותר נמוך: 53% אומרים שאף אחד מהם, או רק מעטים מהם, ראויים לתואר "הגונים". בשוודיה 36% אומרים ש"כל" המנהיגים שלהם הגונים. מה הם אוכלים שם בשוודיה?
יוון היא המדינה שבה דעת האזרחים על ההנהגה הפוליטית היא השלילית ביותר. לפחות במה שנוגע ליושר. כי יש גם שאלות אחרות. נגיד, כמה מהמנהיגים שלכם מוסריים? שוב, ישראל קרובה מאוד לתשובה הממוצעת של כלל המדינות. 39% אומרים שאף אחד, או שרק מעט מהפוליטיקאים מוסריים. 38% מהם אומרים שחלק מוסריים. 18% מניחים שרובם או כולם מוסריים.
השאלה החשובה ביותר – כך לפחות נדמה לי – היא על התאמת המנהיגים לתפקידם. לשם כך בוחרים בהם. קופת שרצים על הגב, לזה חכמינו אמרו לנו מראש שנצטרך להסתגל. אבל אם הם לא מתאימים, אין טעם להושיב אותם בכיסא של מקבלי החלטות.
מהאמריקאים, 40% אומרים שאף אחד או רק מעט מהנבחרים מתאימים לתפקיד שלהם. 50% אומרים שחלקם מתאימים. 10% אומרים שרובם או כולם מתאימים. הישראלים מפרגנים יותר להנהגה שלהם. האמת – בצדק. לא צריך לחבב במיוחד את ההנהגה הישראלית כדי לזהות שהיא רצינית יותר, באופן כללי, מההנהגה האמריקאית. 31% מהישראלים סבורים שאף אחד מהנבחרים, או רק מעט מהם, מתאימים לתפקיד. 38% אומרים שחלק מתאימים. 27% אומרים שרובם או כולם מתאימים.
קשה לאמוד כמה ישראלים עוד קוראים את טאלב, שספריו – כולל "הברבור השחור", שפרסם אותו יותר מכל ספר אחר – זכו כאן להצלחה. הוא אחד מהכותבים המעניינים ביותר בזירה הגלובלית, אבל בשנה האחרונה נעשה למבקר חריף, אפילו ארסי, של ישראל. זה כמובן עשוי להרחיק ממנו כמה קוראים דוברי עברית. הפסד שלהם. במקרה שלו שווה להתגבר על אי־הנוחות, ובכל זאת לקרוא.
משבע הנקודות שכתב על המצב הגלובלי, השישית מתייחסת לגודלה ולמעורבותה של הממשלה – כל ממשלה – בחיי האזרחים. אולי הגודל והמעורבות מספקים הסבר כלשהו לחוסר הנחת של האזרחים. "הצמיחה הזוחלת של הממשלה", כתב טאלב, "מבטלת את האפשרות להשוואות בין תקופות". קשה להשוות ממשלה כמו ממשלת ישראל לזו של מלכים כמו לואי ה־14, משום ש"הממשלות של היום גדולות הרבה יותר וחודרניות הרבה יותר". במדינות אירופה כמעט חצי מהתמ"ג הוא ממשלתי. "לפני 100 שנה", הוא מזכיר, "ממשלות היו מתחת ל־15% מהתמ"ג, ולעיתים פחות מ־5%".
מעולם לא היו ממשלות שמעורבות בחיי האזרחים כמו היום. "והטכנולוגיה רק הגבירה את היכולת שלהן לחדור לכל תחום". אזרח שמכונה "שמרן" ומצדד בממשלה מוגבלת "יכול רק לחלום בימינו על מה שתומכי השלטון המרכזי עוד קיוו לפני כמה עשרות שנים להשיג".
טאלב אינו חובב גדול של שלטון מרכזי חזק. הוא מציע נוסחה שאינה מקורית שלו. להיות ליברטריאני במרחב הלאומי, להיות רפובליקני במרחב המדינתי (הוא כותב על ארה"ב. בישראל הלאומי והמדינתי חד הם), להיות דמוקרטי במרחב המוניציפלי, להיות קומוניסט במרחב המשפחתי. הנה – זה סוג של הצעה לרפורמה של המערכת הפוליטית, אלא שהיא מחייבת הסכמה שלא קל להשיג. היא מחייבת הסכמה שתובעת מנבחרים לוותר על חלק מכוחם, ונבחרים, מעצם טבעם, אוהבים כוח.
עולם אבוד
שאלתי את שלושת חכמי הבינה המלאכותית שאני עובד איתם – צ'אט ג'יפיטי, קלוד וג'מיני – מה הייתה השנה הגרועה ביותר בתולדות העולם. שניים מהם, צ'אט ג'יפיטי וג'מיני, העמידו בראש את 536 לספירה. זו השנה שבה מתחילים למנות את אפלת ימי הביניים. שנה של התפרצות וולקנית, מזג אוויר משונה, רעב, מגיפה. קל לאתר מקור שהזין את התשובה הזאת.
במאמר במגזין "סאיינס" משנת 2018 נכתב: "מאז שמחקרים על טבעות עצים בשנות ה־90 הצביעו על כך שהקיצים סביב שנת 540 היו קרים באופן חריג, חוקרים חיפשו את הסיבה לכך. לפני שלוש שנים הניבו ליבות קרח שנלקחו מהקוטב הצפוני בגרינלנד ומהקוטב הדרומי באנטארקטיקה רמז לפתרון". זה היה אירוע של התפרצות געשית, כנראה כפולה. אחת בסוף שנת 535 או בתחילת 536, והשנייה ב־540. צוות החוקרים "הגיע למסקנה שהמכה הכפולה הזו מסבירה את החושך והקור הממושכים".
גם המנוע של קלוד הזכיר את 536, אבל פתח ב־1348, השנה שבה החלה מגיפת המוות השחור, שדלדלה את אוכלוסיית העולם במאה ה־14. ויש כמובן עוד שנים שמועמדות לתואר המפוקפק. 1177 לפני הספירה היא אחת מהן. רק קלוד הזכיר אותה, אלא שבמקרה, לא כל כך מזמן, קראתי ספר על השנה ההיא – הספר שהזכרנו כאן בשבוע שעבר, ספרו של אריק קליין - "השנה שבה הציוויליזציה קרסה", שמתאר אירוע שרב בו הנסתר, וקשה למצוא בו את הנגלה. שנה שבה "גויי הים", שמוזכרים גם בתנ"ך שלנו, פלשו למצרים. פרעה אומנם הצליח לבלום אותם, אבל הפלישה וגלי ההדף שלה הביאו את סופה של תקופת הברונזה ואת שקיעתו של העולם הישן למשך כמה מאות שנים.
העולם הוא מקום מסוכן, מסובך, מעת לעת עוברים עליו משברים גדולים. שחקנים קטנים, כמו ישראל, לא ממלאים תפקיד חשוב במשברים כאלה. במקרה הטוב, הם שורדים. במקרה הפחות טוב, הם נשטפים. בסוף תקופת הברונזה נעלמו החיתים. נעלמו הבבלים (שאחר כך חזרו במתכונת חדשה). במלחמת העולם הראשונה – תחילתו של "משבר 30 השנה", שצ'אט ג'יפיטי ציין כמועמד לתואר "השנה הגרועה ביותר" (כמובן, בלי לעמוד על ההבדל בין "שנה", מה שביקשתי, לבין "30 שנה", הזמן שבין 1914 ל־1945) – נעלמה האימפריה ההבסבורגית ונעלמה האימפריה העות'מאנית.
אם תשאלו את אזרחי ישראל, ולא את הבינה המלאכותית, הם יאמרו לכם שגם כעת מצבו של העולם לא מי יודע מה. אולי לא השנה הגרועה ביותר בהיסטוריה, אבל בוודאי שגם לא הטובה ביותר. מה הטובה ביותר? התשובה של המנועים יחסית אחידה: 1969 היא הבחירה העיקרית. בזכות הנחיתה על הירח, טיסת הג'מבו הראשונה, וודסטוק. גם 1945 היא בחירה נפוצה. כי המלחמה נגמרה. צ'אט ג'יפיטי וג'מיני נתנו תשובה מהירה. קלוד חשב וחשב וחשב. אף אחד משלושתם לא אמר: השנה שבה הופצו המנועים החדשים של בינה מלאכותית לשימוש הציבור.
למצבה של ישראל, אם לשפוט על פי המספרים מסקר ספטמבר של JPPI, יש מחלוקת גדולה בין קבוצות פוליטיות שונות. רוב גדול של מי שמזדהים עם ה"ימין", אומרים ש"ישראל בתהליך של שיפור, ויהיה עוד יותר טוב". 68%. ככל שזזים לכיוון הימין־מרכז, המרכז וקבוצות השמאל, יורד שיעורם של מי שחושבים כך.
בימין־מרכז, שיעור כמעט זהה (31%, 32%) סבורים ש"ישראל בתהליך של שיפור, ויהיה עוד יותר טוב", וש"ישראל בתהליך של הידרדרות, ואני חושש/ת שהתהליך הזה יימשך". כלומר, יש כאן מנה שווה של מרכיבי משקפיים ורודים ומרכיבי משקפיים שחורים (השאר בחרו באפשרויות ביניים). בקבוצת המזדהים עם ה"מרכז", מחצית מהמשיבים מזהים הידרדרות וחוששים שהיא תימשך. רק 17% מזהים שיפור ומאמינים שיימשך. ובקבוצות השמאל – טוב, אתם כבר מבינים לבד לאן המספרים הולכים.
כך ביחס לישראל – אבל לא ביחס לעולם. ביחס לעולם יש פחות או יותר הסכמה בקרב הישראלים. העולם בדרך למטה. כמו בהלצה החבוטה: הוא על סף התהום, ותכף יצעד צעד גדול קדימה. ואומנם גם ביחס לעולם, הימין קצת יותר אופטימי לעומת קבוצות אידיאולוגיות אחרות. אבל במקרה הזה, הפער הרבה יותר קטן, והנטייה של כולם הרבה יותר פסימית. 66% מתומכי הימין רואים עולם בהידרדרות. 83% מתומכי הימין־מרכז. 85% מתומכי המרכז. 90% מתומכי השמאל־מרכז. 92% מתומכי השמאל.
חלק מאלה חושבים שהוא מידרדר, אבל בעתיד ישתפר. רובם חושבים שהוא מידרדר ולא בדרך להשתפר. אבל החריג המעניין הוא ההסכמה: הישראלים לא מסכימים על מצב מדינתם שלהם – וכן מסכימים על מצב העולם. גם על זה אפשר לומר: "דברים שרואים משם".
מהנתונים האלה צריכה לצמוח תמיהה: האם ייתכן מצב של הידרדרות בעולם שבצידו שיפור בישראל? נדמה שהתשובה על כך תלויה בין השאר בעומק התהום ובסוג התהום שאליה העולם מידרדר, אם הוא מידרדר. כפי שכבר רמזנו, ישראל – בניגוד למה שכמה מאזרחיה, ולעיתים גם כמה ממנהיגיה, נוטים לחשוב – איננה אי מבודד. היא לא מנותקת ממה שקורה בעולם.
חִשבו על הקטסטרופות הגדולות שהזכרנו קודם, ושכמובן צריך לקוות – מאוד לקוות – שהעולם לא בדרך לקטסטרופות בסדרי גודל כאלה. שנת 536 היא שנה של אסון טבע. ישראל לא תוכל לחמוק מאסון טבע. אם לא יהיו יבולים, אם יהיה מחסור גלובלי במזון, גם בישראל ירגישו אותו. שנת 1348 היא שנת מגיפה. כשמגיפה משתוללת, היא מגיעה גם לכאן. את זה טעמנו לא מזמן. כמובן, יש מדינות שמתמודדות עם מגיפות יותר טוב ופחות טוב. אבל קשה לזהות מדינות שכאשר העולם סובל ממגיפה, מצבן משתפר.
נדמה שהנקודה ברורה: תחזית שאומרת שהעולם בדרך למטה אבל ישראל בדרך למעלה, היא תחזית שמצדיקה מחשבה שנייה. היא לא בלתי אפשרית – אבל היא בוודאי פחות סבירה לעומת התחזית ההפוכה: אם העולם בדרך למטה, גם ישראל תסבול.
אם העולם בדרך למעלה, גם ישראל תרוויח. אנחנו לא חיים לבד. גורלנו בידינו עד גבול מסוים, אבל גם בידי אחרים. זה נכון כאשר חושבים על התחזית שלנו לשנה החדשה שהחלה השבוע – עניין לא ממש חשוב. זה נכון שבעתיים כאשר חושבים על המדיניות הנכונה ביחסינו עם מדינות אחרות – עניין חשוב מאין כמותו.
התרעות פיקוד העורף