הדשא של השכן - גרסת נתב"ג
הפסיכולוגיה החברתית מתארת תופעה ידועה ששמה "תסמונת הדשא של השכן" - אותה תחושת חוסר סיפוק נצחי, שהדשא הירוק באמת נמצא בצד השני של הגדר. הישראלים לקחו את זה צעד קדימה: אצלנו הדשא של השכן לא מעבר לגדר אלא מעבר לים. גם מי שגר בעיר תוססת כמו תל אביב, שמלאה מסעדות, ים, תרבות וחיי לילה, ישמח להסביר למה "שווה לברוח שבוע ליוון", והקיבוצניק שצופה יום-יום על נוף ירוק ושקט יחלום על ניו יורק הרועשת.
מנטליות של בריחה
זו לא רק שאלה של גאוגרפיה אלא של מנטליות. בישראל, תחושת הלחץ היום יומי כה חזקה - ביטחון, יוקר מחיה, חום בלתי נסבל, פוליטיקה מתישה - עד שהבריחה נדמית כמו צורך קיומי. "צריך לנקות את הראש", אנחנו אומרים, אבל מתכוונים בעצם: "אני לא יכול יותר עם מה שהולך כאן". הבעיה היא שגם ביעד החדש אנחנו לא תמיד מוצאים מנוחה. אותו לחץ מתחלף בחרדה חדשה - הספקנו לראות את כל מה שצריך? אכלנו איפה ששווה? צילמנו מספיק? כך שגם החופשה עצמה הופכת לפרויקט תובעני.
העידן הדיגיטלי החריף את התחושה הזו. אינסטגרם, טיקטוק ופייסבוק מלאים בהשוואות בלתי נגמרות. אם פעם יכולת לשוב מטיול ולהראות לאמא את התמונות באלבום, היום אתה מרגיש צורך להציג לעולם כולו. הפחד להחמיץ (FOMO) לא משאיר אותנו לנוח גם בחו"ל. ובסוף צריכים חופשה מהחופשה שבעצם בכלל לא הייתה חופשה אלא פרק ב"רצים למיליון".
יהדות התפוצות מול היהודי הישראלי
כאן מתגלה הבדל מעניין. עבור יהודים בתפוצות, החגים והמסורת הם עוגן זהות חיוני. הם מתכנסים בסוכה קטנה בפריז, מדליקים נרות חנוכה במונטריאול, ומקפידים על כל פרט כדי לא להיבלע ברוב. אבל בישראל, הזהות היהודית אינה בסכנה - היא מקיפה אותנו מכל עבר. החגים הם ימי חופש רשמיים, השפה סביבנו עברית, הקולקטיב דואג להזכיר לנו מי אנחנו. ולכן הישראלי לא מרגיש צורך לשמר את זהותו - אלא להפך, לקחת ממנה הפסקה.
תסמונת היהודי הנודד
במשך דורות סחבו היהודים על גבם את דימוי "היהודי הנודד" - דמות מיתית שנגזרה מאגדה נוצרית עתיקה, אך שיקפה היטב את מציאות חייהם בגלות. בלי מולדת קבועה, תמיד על המזוודות, תמיד בדרכים. נדודים כפויים, לא מתוך בחירה אלא מתוך גירוש, רדיפות והישרדות.
והנה, אירוניה היסטורית: דווקא כשיש לנו מדינה משלנו, דרכון ונתב"ג פעיל 24/7, נדמה שהתסמונת לא נעלמה - היא רק החליפה צורה. היום אנחנו "נודדים" לא כי גירשו אותנו, אלא כי נדמה לנו שהחיים תמיד טובים יותר במקום אחר. אם פעם הנדודים היו כורח היסטורי, היום הם תרבות פנאי. היהודי של המאה ה-21 לא סוחב תרמיל של גלות, אלא מזוודת טרולי של סמסונייט. אבל התודעה נותרה אותה תודעה: תחושה שאין מנוחה, שאין מקום אחד שיכול לספק אותנו באמת.
ליבי במערב אך אנוכי במזרח
מישראליות לצרכנות גלובלית
עם קום המדינה, הזהות הישראלית הייתה מטרה בפני עצמה. הייתה תחושת שליחות ודחיפות: ליישב, לבנות, להפריח את השממה. דמות הצבר הפכה לאידיאל - שזוף, לובש כותנה של אתא, נושא שם עברי שורשי. הישראליות הייתה חלום שהוגשם, סמל לעמידה מול היסטוריה של גלות.
אבל דור אחד או שניים אחר כך, הסיפור השתנה. הציונות התחלפה באמריקניזציה, והישראליות כבר לא מספיקה לנו. היום ילדים קטנים נקראים דילן, ריי או קיי, הרחובות מלאים במותגים גלובליים, והחלום הוא לא "להיות על המפה" אלא להיות חלק מהכפר הגלובלי. אנחנו כאן פיזית, במזרח התיכון, אבל מנטלית - מרחיקים עוד ועוד.
חופשה מהזהות
כאן נכנסת נקודת המפנה: הטיסה לחו"ל היא לא רק חופשה מהעבודה, אלא גם חופשה מהזהות היהודית-ישראלית. "הקרבנו מספיק", מרגיש הישראלי, "עכשיו אני אזרח של העולם". הוא לא רוצה להתווכח על פוליטיקה או לשאת על גבו את כל כובד ההיסטוריה. הוא רוצה לשבת בטברנה, לאכול צזיקי, לשתות אוזו ולהרגיש לרגע כמו כל תייר אחר.
גם בקיוטו מתגעגעים לקיוטו
במובן הזה, אנחנו לא שונים ממנו: גם כשאנחנו ביוון או בניו יורק, אנחנו מתגעגעים לגרסה אחרת של המקום, או של עצמנו. החיפוש הזה לעולם לא נגמר. כי הוא לא קשור ליעד אלא אלינו. אולי זה הלקח שכדאי לאמץ: להפסיק לרדוף אחרי ישראל אחרת, וללמוד לאהוב את הישראל שכבר עומדת מולנו - כאן ועכשיו.
התרעות פיקוד העורף