הנה הגיע השבוע שבו כולנו מצווים לכרוע על חוף הסליחה. בשנה החולפת למדתי מקרוב את ההבדל בין צער לחרטה: הצער הוא על כאב שגרמתי לאחר או אחרת, אך הנה, למרות רגשות הצער הכנים שלי, הרי שאין בי חרטה. משמע, לו הייתי יכול לחזור בזמן, הייתי משנה אולי חלק מהמילים, אבל לא את המנגינה, מנגינת חיי. רוצה לומר, יש מקרים שבהם אנשים נפגעים ממך גם כשאתה בטוח שעשית את הדבר הנכון.
כתבתי כאן בעבר על כך שאבי היה משכים קום ביום הכיפורים כבכל בוקר, עובד כמה שעות בבית המלאכה שלו וחוזר מוקדם כדי לקחת אותנו לים. זה היה יום הכיפורים שלי ב־20 השנים הראשונות לחיי, אפיקורס בעל כורחי.
בבית הספר למדנו, בתקופה שבה אפשר היה עדיין ללמוד יהדות בלי לזעוק "הדתה", שמי שמבקש סליחה בכוונת אמת, ולא חלילה מן השפה ולחוץ רק כדי לצאת ידי חובה, ומתמיד בבקשת הסליחה מחברו, בין שישירות ובין שבאמצעות שליחים - והלה מקשיח את ליבו ולא מתרצה, הרי שעובר החטא אליו. משמע: מצווה היא לא רק לבקש סליחה אלא גם לדעת לסלוח.
קל להגיד (או לכתוב), קשה עד מאוד לבצע: גם להכיר בחטאיך, להצטער עליהם מעומק הלב ולבקש סליחה מהאחר בכוונת אמת. אבל גם לסלוח? הן נגרם לך עוול, אז מי יקבע מתי אתה חייב להפסיק לתבוע את עלבונך?
מטבעי אני אדם סלחן. נדיר שמישהו פגע בי, התנצל ולא נענה. רק שמה שקל יחסית בקשר לזולת, עלול להיות קשה מאוד ביחס אליך פנימה. משמע: לפעמים קל הרבה יותר לסלוח אף לגדול אויביך מאשר לסלוח לעצמך.
נשווה ונעלה: לפעמים חוסר היכולת לסלוח לאחר נעוץ בחוסר היכולת לגלות חמלה כלפי עצמך. זה קצת כמו באהבה. קשה לאהוב אחר באמת עד שלא תלמד לאהוב תחילה את עצמך. לא במובן האגואיסטי, אלא במשמעות של לקבל את עצמך, להבין שאינך מושלם, לנסות לתקן את אשר בר תיקון ולהשלים עם מה שלא יהיה שלם לעולם. רק אז אפשר לצאת החוצה מד' אמותיך, לחייך אל העולם, לאהוב ולסלוח באמת.
לא מדובר במנטרה רוחנית גרידא, שכן אלה שמשתמשים בכל הכתוב לעיל כבקלישאה, סולחים לעצמם בקלות רבה מדי, שלא מתוך חשבון נפש אמיתי. בצד השני של המשוואה, הם משמיעים מילות אהבה ריקות מתוכן, לא כאלה שישרדו את מבחן הזמן.
רוצה לומר, חשבון נפש, צער, חרטה, קבלה, מחילה ואהבה הם פירותיו של תהליך ממושך, לא קל ופעמים רבות אף מייסר. מסע שלוקח את האדם אל עמקי תהומות נשמתו.
וממש כסליחות שמקורן בחטאים שבין אדם לחברו, כך גם בסליחות שבין קבוצת אנשים אחת לאחרת. גם ברמה הלאומית אנחנו זקוקים לחשבון הנפש ולסליחה. גם כאן, אלה לא יושגו באמצעות סיסמאות חלולות כמו "יחד ננצח" אלא בהפנמה שב־90% מהמחלוקות, גם הצד השני בא מאהבה.
הטור הזה נכתב בימים הראשונים של מה שמכונה "תמרון קרקעי" בעזה, אירוע שהפך כמעט מיד לסלע מחלוקת בין חלקי העם. אני רוצה להאמין שגם מי שמבקש את כיבוש עזה וגם מי שתובע להפסיק את המלחמה לאלתר, פועלים מתוך אהבת אמת למקום הזה ודאגה כנה לעתידו־עתידנו.
הנדע להתחרט על מילים שנאמרו ומעשים שנעשו בלהט הוויכוח? הנדע לבקש סליחה? הנדע לסלוח? הנה כי כן רגע לפני שנציין שנתיים לבוקר ששינה את חיי כולנו, הגיע זמן חשבון הנפש. עשרת ימי תשובה, כך מתברר, הם הסרט שבו כולנו חיים.
התרעות פיקוד העורף