לאחרונה התפרסם מכתב של רבנים מרכזיים מהציונות הדתית, המכוון נגד גיוס בנות דתיות לצה"ל. המכתב קורא בחריפות למוסדות החינוך שלא לאפשר לארגונים המסייעים במידע על גיוס בנות להיכנס לאולפנות ולתיכונים דתיים. המכתב מעלה טענות שלפיהן גיוס הנשים פוגע ביעילות הצבא ומקדם "אג'נדות פרוגרסיביות".
המחסור המתמשך בכוח אדם בצבא מחזק את הנחת העבודה התומכת בגיוס נשים. עוד הוכח כי בנות דתיות המתגייסות לצה"ל מגיעות עם מוטיבציה גבוהה, רמת חינוך מעולה וערכים של התמדה ומחויבות.
בעיה נוספת וחמורה יותר במכתב היא הקריאה להנהלות בתי הספר למנוע מבנות דתיות גישה למידע על אפשרויות השירות. מניעת מידע היא גם פגיעה דתית באפשרות הבחירה החופשית, שהיא אבן יסוד בערכי היהדות, וגם פגיעה בזכויות האזרח.
מוסדות החינוך חייבים להציג בפני התלמידות את כל האופציות: השירות הלאומי והשירות הצבאי, על האתגרים והכלים שייתנו להם מענה, והכל על בסיס נתוני אמת. במקום הימנעות, השתקה והפחדה, החינוך צריך לחזק את היכולת לשמור על זהות דתית במסגרות השונות.
ובשולי הדיון, מחקרים מוכיחים כי הצעירות ומשפחותיהן כבר קבעו את דעתן. עמדת הרבנות הראשית נגד גיוס ידועה שנים רבות, ובכל זאת הצעירות “מצביעות ברגליים". מדי פעם מפציע קול קורא של בכירים מרבני הציונות הדתית למניעת גיוס לצבא, ובכל זאת צעירות רבות מתגייסות, ההורים תומכים ואף רבנים רבים מהמגזר ומנהיגי ציבור תומכים בבנותיהן המתגייסות.
כשרבנים מנסים להכתיב החלטות בתחום שבו הציבור הדתי כבר קבע את דעתו הם למעשה חותרים תחת הסמכות המוסרית שלהם עצמם. כשרבנים מתעקשים על עמדה שמרבית הקהילה כבר נטשה בפועל הם הופכים את עצמם, לצערי, ללא רלוונטיים.
ברור לי שהמכתב שפרסמו הרבנים נובע מדאגה כנה לרוחניותן ולעתידן של צעירות דתיות. אולם הגישה המוצעת – מניעת מידע ויצירת פחד מפני "אג'נדות פרוגרסיביות" – אינה הדרך הנכונה להתמודדות עם האתגר. גישה נכונה היא אמון בחינוך הערכי־דתי וחיזוקו, אמון בבנות ובמשפחותיהן, הצגת מידע מלא ומאוזן, ועידוד זכות הבחירה בכלל ובסוגיה זו בפרט.
התרעות פיקוד העורף