המילים האלו לא נועדו רק להטעות, אלא להפוך את ההיגיון על ראשו ולחנך את האזרחים להאמין כי מה שנשמע מופרך הוא בעצם אמת עמוקה. מי ששולט בשפה שולט במציאות. הרטוריקה היא הלב של מנגנון השליטה. היא לא רק כלי לנסח מציאות, אלא אמצעי לעצב אותה מחדש.
בישראל 2025, לאחר שנים ארוכות שבהן המפלגה השלטת שבראשה ראש הממשלה המכהן מוביל את השיח הציבורי ביד רמה, קשה להתעלם ולא לראות את הדמיון. לא מדובר רק בהשוואה ספרותית אלא במציאות פוליטית חברתית שבה הרטוריקה והמעשים מתלכדים ליצירת היפוך משמעות מתמשך. האמירות של אורוול מתגשמות לנגד עינינו, לא כדימוי אלא כפרקטיקה.
כך, בעוד הציבור משלם בחיי אדם, בפגיעה בכלכלה ובחוסר ביטחון אישי, השלטון מתאר זאת שהאחדות נבנית סביב איום מתמיד, ולא סביב חזון של שלום אמיתי וכאשר השלום האמיתי מתרחק, נותרה רק מלחמה עטופה במילים מתעתעות.
האזרחים שנושאים בעול מרגישים משועבדים למערכת שאינה מתגמלת אותם, ואילו אלה שאינם תורמים נהנים מחופש לכאורה על חשבון אחרים. הקרבה נתפסת כחובה, החובה מוצגת כחירות, והאמת המתקיימת הינה של אפליה עמוקה ומבנית.
בערות היא כוח. בישראל של השנים האחרונות מתרחב הפער בין ידע לבין מידע. מצד אחד, יש אינטרנט, רשתות חברתיות ועושר של נתונים. מצד שני, הצפה של פייק ניוז, דה לגיטימציה של מוסדות ידע, התקפות על שומרי סף, הצגת עיתונות חוקרת כאויב ועוד. למנהיגות בכלל ולעומד בראשה בפרט, ידוע היטב כי ככל שהציבור מבולבל יותר, כך כוחם וכוחו גדל.
אם אזרחים אינם יודעים להבחין בין אמת לשקר, אם הם מתייאשים מחיפוש עובדות ונכנעים לסיסמאות פשוטות, הם הופכים תלויים במנהיג אחד שמציג עצמו כמקור הידע הבלעדי. הבערות הופכת לכוח, לא של האזרחים אלא של השליט.
הרטוריקה הזו אינה נותרת ברמה העקרונית בלבד. היא משתרעת על פני שדות ממשיים: כאשר ראש הממשלה מצהיר על "דמוקרטיה", אך במקביל מחליש את מערכת המשפט, הוא עושה שימוש אורווליאני במילים. כאשר הוא מדבר על "אחדות", אך מציב מגזרים אלה מול אלה, הוא ממשיך את הקו שבו ההיפך הופך לכלי שליטה. וכאשר הוא מבטיח "אחריות לאומית" אך מתנער מאחריות אישית בכל כישלון - הרי שזו אותה שפה שמכפיפה את המציאות לסיסמאות ריקות.
המשטר הנוכחי נשען על חזרתיות. עשרות שנים של כהונה לימדו את ראש הממשלה כי מספיק לומר שוב ושוב משפט מסוים כדי שיתקבע כאמת. הציבור מתעייף מהעובדות, מהניסיון לבדוק את ההיגיון, ומתחיל לחיות בעולם שבו "מלחמה היא שלום" נשמע טבעי.
אורוול תיאר זאת כ"תודעה כפולה": היכולת להחזיק שתי אמיתות מנוגדות בו־זמנית ולהאמין בשתיהן. ישראלים רבים למדו להכיל את הסתירה, להמשיך לחיות תחת מלחמה ולקרוא לה שלום, לשאת בעול ולקרוא לו חירות, להישאר בורים ולקרוא לזה ידע.
הסכנה איננה תאורטית. היא נוגעת לחוסן הלאומי, לכלכלה ולחברה. כל עוד נמשיך להפוך מילים על פניהן, נאבד את היכולת לדרוש שינוי אמיתי. חברה שמתרגלת לבערות אינה דורשת השקעה בחינוך. חברה שמתרגלת למלחמה אינה דורשת פתרון מדיני. חברה שמתרגלת לעבדות אינה דורשת חופש ושוויון. זו איננה טעות רטורית - זהו מנגנון שליטה.
הדרך החוצה מתחילה בחשיפת הפרדוקס. יש להחזיר למילים את משמעותן. שלום איננו מלחמה מתמדת אלא מציאות של ביטחון אזרחי ושכנות טובה. חירות איננה כפייה של מיעוט על רוב, אלא שוויון אמיתי בנטל ובזכויות. ידע איננו הצפת מידע אלא חינוך ביקורתי, עיתונות חופשית ושקיפות שלטונית. כדי להגיע לשם נדרשת מנהיגות אחרת - מנהיגות שלא מבקשת לשלוט באמצעות מילים אלא לשרת באמצעות אמת.
על ראש ממשלה שמכהן שנים רבות מוטלת אחריות כבדה. לא רק להוביל את המדינה בעת מלחמה, אלא גם לעצב את תרבות השיח. כאשר הוא משתמש בשפה כאילו הייתה כלי נשק, הוא מכתיב דפוסי מחשבה שימשיכו להשפיע על דורות. אך תפקידו של מנהיג הוא לא רק לשמר כוחו אלא להבטיח את עתיד אזרחיו. כאן נבחנת חובת הנאמנות האמיתית - לא למפלגה, לא לקואליציה, לא לרטוריקה - אלא לאזרחים עצמם.
זו המשמרת שלנו. אין לנו משמרת אחרת. אסור לנו להשלים עם מצב שבו מילים מאבדות את משמעותן והופכות כלי שרת בידי שליט יחיד. עלינו לדרוש שקיפות, אחריות ושיח נקי. לא די לחשוף את הסתירות - יש לקרוא להן בשמן, להפסיק לקבל אותן כחלק מהשגרה. אם אורוול כתב על עולם עתידי שבו האמת מתהפכת, הרי שבישראל של היום עדיין יש לנו יכולת לבחור אחרת.
הבחירה הזו מתחילה בקריאה מחודשת של המילים, ובדרישה מהמנהיגות שלנו להפסיק להשתמש בהן כדי לשמר שלטון, ולהתחיל להשתמש בהן כדי לשקם אמון.
יאיר אבידן, משמש יו"ר הוועדה המייעצת – מרכז אריסון ל-ESG, אוניברסיטת רייכמן
התרעות פיקוד העורף