מקומם ומבזה במיוחד שרוב המדינות שהכירו ב”פלסטין" לא טרחו להעמיד תנאים מוקדמים לצעד החד־צדדי שנקטו, אפילו לא התנאי היסודי שקבע בזמנו הנשיא ביידן: “התחייבות של הפלסטינים על מנהיגיהם להכיר רשמית והכרתית לא רק בקיומה של מדינת ישראל, אלא גם בזכותו הבלתי ניתנת לערעור של העם היהודי למדינה משלו במקום הזה".
הנשיא טראמפ, בנאומו החצי־מאולתר בעצרת האו”ם, הדגיש בצורה הברורה ביותר שהכרה במדינה פלסטינית היא מתן פרס לחמאס, ובכך הקדים את דברי ראש ממשלת ישראל נתניהו למחרת, באותו אולם ומעל אותה במה. אך טראמפ לא פירט אם ינקוט פעולות כלשהן, דיפלומטיות או אחרות, נגד הממשלות שפעלו בניגוד לדעתו.
קשה לפעמים לפרש את דבריו של הנשיא טראמפ. אין לו בעיה להגיד דברים והיפוכם בין זריחת השמש לשקיעתה (ראו למשל בעניין רוסיה ואוקראינה). כמעט באותו יום שבו יצא נחרצות נגד הקמת מדינה פלסטינית, הוא הודיע פעמיים שלא יאפשר לישראל לספח שטחים ב”גדה המערבית" — בלי להסביר כיצד ניתן לגשר בין שני הניגודים האלה, שכן אם לא מדינה ולא סיפוח מלא או חלקי לישראל, מה כן בדיוק? ומה שטראמפ אומר אינו תמיד המילה האחרונה שלו.
הנשיא גם הביע את אמונו/תקוותו שהמלחמה בעזה תסתיים בקרוב ושהחטופים (חלקם? כולם?) ישוחררו. אם אומנם הערכה אופטימית זו תתקיים, הסיבה לכך תהיה בעיקר התמרון הצבאי הנוכחי של צה”ל בעיר עזה, אם חמאס לא יראה בהפגנות וב”מחאות" בארץ סיבה להמשך הסרבנות שלו.
ברם, הסיבות היסודיות לכך שמדינה פלסטינית לא תקום עכשיו הן לא רק ההתנגדות האמריקאית והישראלית, אלא העובדה שלא קיימים התנאים הבסיסיים להקמת מדינה כזאת: לא שטח בעל גבולות מוגדרים ומוסכמים, לא היסטוריה ותרבות משותפות, לא שלטון ושיטת וממשל מקובלים על הרוב באוכלוסייה.
יתרה מזאת, בניגוד ל”מדינה שבדרך" של התנועה הציונית, שלא הייתה זקוקה להחלטה של האו"ם כדי לבנות בפועל את מדינת ישראל העתידה לקום — מדינית, צבאית, כלכלית, מנהלתית וכו’, הערבים בפלשתינה, גם בגלל היעדר מטרה לאומית משותפת והיעדר כושר ארגוני, לא נקפו אצבע ליצירת מציאות דומה מצידם — לא לפני החלטת החלוקה של האו”ם (שאותה דחו) ולא אחריה. הם הטילו את כל יהבם על טרור ותוקפנות כלל־ערבית כדי למנוע את הקמת המדינה היהודית ושרידותה. כך אז וכך עד עצם היום הזה.
גם אם הייתה מוקמת מחר ישות שתישא את השם הפיקטיבי “מדינה", ברור שאין מדובר אלא בעוד גורם בעל מאפיינים של עולם שלישי, במאיץ של אי־יציבות ואלימות אזוריות ובשטח פורה לפעילות חתרנית של מדינות אחרות. מי כמו מדינות ערב מודעות לכך, ולכן הן מתרכזות בעיקר במס שפתיים ובצעדי ראווה שונים.
התרעות פיקוד העורף