בלילה, כשהמצלמות כבות והכותרות מתחלפות, נותרות אלפי משפחות שכולות לבדן עם קירות שותקים. מדוע החברה הישראלית בוחרת להאיר בזרקור רק פנים ספורות של השכול, בעודה מותירה את רוב הנושאים בצער בצל?
בישראל, אפילו המוות אינו שוויוני. לא המוות עצמו – הוא חותך בבשר החי באותה אכזריות אצל כולם. אלא מה שבא אחריו. ישנו שכול שמצטלם היטב, שכול פוטוגני. סיפורו הופך לנרטיב לאומי, שמות הנופלים הופכים לשירים, ופני הוריהם מוכרים בכל בית. הם סמל. הם זוכים לחיבוק אין־סופי מהאומה שלמענה הקריבו את היקר מכול.
וישנו השכול האחר. השכול השקט, האלמוני, זה שמתקיים בסלון הבית המאובק, הרחק מאור הזרקורים. זהו שכולם של הרוב הדומם, שנלחם לא רק בגעגוע המפורר את הנשמה, אלא גם בתחושה הנוראה מכול: השכחה. והחסד היחיד שאנחנו, כחברה, יכולים להעניק להם – להפוך את מותם לחלק מהסיפור של כולנו – נגזל מהם.
השכול הוא אורח קבע. הוא לא יוצא מהבית אחרי השבעה, הוא לא נרדם בלילה. הוא יושב איתך ליד שולחן החג, בכיסא הריק שתמיד יהיה שם. הוא הולך איתך ברחוב כשאתה רואה נערים בני גילו של בנך, צוחקים, חיים, נושמים. אבל לצד הכאב הפרטי הזה, למדתי להכיר גם את הצריבה הציבורית, את האמת המרה שיש מי ששכולו "נחשב" יותר.
אני זוכר את הוריי. אנשים פשוטים, קשי יום. אחרי ששמעון נפל, הם לא רק קברו בן, הם קברו את האור בבית. ראיתי אותם נאבקים להחזיק את הראש מעל המים, כלכלית ונפשית. ובמקביל, ראיתי משפחות אחרות, שבניהן, שנפלו באותה מלחמה, זכו להנצחה שהייתה מעבר לכל דמיון שלנו. ספרי שירה, יערות על שמם, אולמות תרבות.
הוריי לא קינאו, הם פשוט כאבו. הם כאבו את האלמוניות של בנם. פעם בשנה, כשהצליחו לחסוך מספיק, היו תורמים כמה סידורים לבית הכנסת השכונתי, עם הקדשה צנועה בעמוד הראשון. זה היה המקסימום שיכלו להעניק. הפער בין ההנצחה המונומנטלית של אחרים לבין המאבק הדומם שלנו צרב בנפשי כילד, והוא צורב בי גם היום.
ומנגד, אנחנו. הרוב. אלו שקולם לא נשמע. אלו שכל ניסיון להנציח הופך למסע מפרך של גיוס תרומות מחברים וממשפחה, תחושת עוני וקבצנות מול האובדן העצום. מרגע שקמים מהשבעה, הטלפונים מפסיקים לצלצל. הדלת נסגרת. ואתה נשאר לבד עם התמונות על הקיר, והמדינה שעבורה בנך נפל, כבר המשיכה הלאה. הפכנו לשקופים.
לא לכל אחד יש את הכוח הנפשי, את הקשרים, את יכולת הביטוי. האבל הוא חוויה ראשונית, חייתי. הוא גורם לך לרצות להתכווץ במיטה ולא לראות איש. הוא לא מגיע עם יועץ תקשורת. איך אפשר לצפות מאם שאיבדה את בנה לעמוד מול מצלמה ולספר "סיפור" באופן קוהרנטי? איך אפשר לבקש מאב שבור לגייס כספים? רבים פשוט נשחקים ומוותרים, קוברים את זיכרון יקיריהם בתוך ליבם, כי המאבק מול האדישות הציבורית קשה מדי.
משרד הביטחון מעניק בסוף שנת האבל מענק חד-פעמי של כ-8,000 שקלים. הסכום הזה הוא לא סתם נמוך, הוא עלבון. זוהי הדרך של המדינה לומר: "עשינו את שלנו, מכאן תסתדרו לבד". מדינה שיודעת לשלוח את טובי בניה אל האש, אינה יכולה להתנער מאחריותה הבסיסית ביותר: לשאת את זכרם באופן שוויוני ומכבד. הזיכרון הלאומי אינו פרויקט שצריך להיות ממומן מתרומות.
בסופו של יום, אין שכול "חשוב" יותר. אין דם סמיך יותר. אין חלל ריק גדול יותר. כל חייל שנפל הוא סיפור שלם שנגדע, הבטחה שלא תמומש. כל משפחה היא אימפריה של אהבה שהתמוטטה. כולן ראויות לאותה הקשבה, לאותו חיבוק, לאותה הזכות לצעוק את שם יקירן כדי שהעולם לא ישכח.
הנצחה איננה רק אנדרטת אבן. היא החסד האחרון שאנו יכולים להעניק למשפחות שחייהן נהרסו. היא הניסיון הנואש להיאחז במשמעות בתוך כאוס של כאב. היא האמירה שלנו, כחברה, שכל חיים שנקטפו בשמנו הם יקרים, קדושים ושווים.
התרעות פיקוד העורף