החיים חלמתי שתהיה לי גינה. לא גג עם עציץ, לא אדנית בחלון, ממש גינה. מקום שבו אוכל לשתות קפה בבוקר, לפסוע הלוך ושוב, להרהר בענייני דיומא, וענייני כלום, ולהאזין לציפורים מצייצות. לחיות כמו בתוך רומן אירופי עתיק.
זו הייתה גם אחת הסיבות המרכזיות לכך שעזבנו את מעמקי העיר: מספיק עם הפיח, רעש הקטנועים, ההמולה והמאבק על כל פיסת עלה. שפע של ירוק זה המפתח לאיכות חיים. כשהגענו לראות את הבית שבו אנחנו גרים כיום, עוד לפני שהסתכלתי על הסלון או על המטבח, דהרתי לגינה. כשראיתי אותה, ידעתי מיד שזה זה. לא קטנה ולא גדולה מדי. בדיוק במידה. מלאה עצים, שקטה, צנועה, וביחס למדינה הלוהטת שלנו, יש בה אפילו בריזה נעימה. חלום שהתגשם.
נכנסנו לגור במקום. ניכשנו את העשבים, ניקינו, השקינו, כאילו מדובר בילד. ביום הראשון במעוננו החדש, התיישבתי בגינה המלוטשת עם קפה חם ביד אחת וספר ביד השנייה לרגע של שלווה שייחלתי לו שנים ופתאום, "בום!". פיצוץ. באינסטינקט צעקתי: "האיראנים כאן! כולם לממ"ד". היא טסה אליי ומיד בדקה בטלגרם, בפיקוד העורף, ובכל האתרים, וכלום. שום התרעה. בסיום הסקירה היא קבעה חד־משמעית שאני חייב כדורים, ואם אני עוד פעם אלחיץ אותה ככה, היא תשתול אותי בגינה טוב־טוב ואהפוך לעץ חדש לתפארת.
נשבעתי לה שמה ששמעתי היה קול נפץ אמיתי. אהובתי הביטה בי בבוז הקבוע, אבל אז הגיע "בום" נוסף וגשם של עלים מוזרים התפזר על החצר שלפני זמן קצר צחצחנו בקפידה. הסתכלתי. אלו לא היו עלי שלכת רומנטיים כמו בסרטים אמריקאיים, אלא עלים קשיחים, עם קוץ קטן בקצה, שאם תדרוך עליהם יחף, תוציא מהפה אוסף קללות עסיסי. בחלוף הימים למדנו גם שמדובר בעץ בעל כוחות־על. העלים שלו חודרים לכל פינה, לא רק בחצר ובבית. חלון רבע פתוח? מובטח עלה בפנים. כמו אקדח שמופיע במערכה הראשונה בתיאטרון, ברור שבסוף תדרוך עליו, וזה יכאב. מסקנה: לא הולכים יחפים. לא עכשיו, לא מחר, לא אף פעם.
חיפשנו ולא מצאנו את המקור בין העצים. מסתורין. כדי למגר ולפענח את התעלומה ביקשנו עזרה מרן הגנן, שיבוא להושיע. רן מומחה וידען. אנחנו מכירים כבר שנים. יחד, בדקנו: עברנו עץ־עץ. עלה־עלה. לא מצאנו את הסורר. כולם חפים מפשע. שום סימנים מרשיעים. לאף אחד מהעצים אין עלים נשכנים.
בוקר אחד שכן טוב לב פתר לנו את העניין. הוא הסביר שמדובר בסיפור ידוע, והצביע על עץ ענק, סמוך, שמתנשא לגובה של טיל בליסטי. מצמרתו, כך מסתבר, יורד עלינו גשם העלים. זו דרכו להתרבות. שיתרבה, אבל למה אצלי? במה חטאתי שחזון הגינה שלי הפך לקרקע פורה לפנטזיות הרבייה שלו?
עכשיו אני והעץ החשוד במאזן אימה. אני מביט בו. הוא בי. ברגעים הטובים נדמה שהוא נרגע, פסק ממנהגו המלכלך, אבל מספיק שאפנה את הראש לשנייה, וטראח, גשם של עלים קוצניים שוב מתיישב בגינה. אני אוסף ומפנה, והוא ממתין. כשאני מסיים, עוד פעם, מבול. ככה זה, יום אחרי יום. מלחמת התשה.
העץ לא לבד. יש גורם נוסף שמהתל בי: חתול ענק, שחור־לבן, שהחליט שהכניסה לבית שלי היא השירותים שלו. מדי בוקר אני מוצא "הפתעה", עם ריח חריף, שהשאיר. מדי בוקר אני עוטה כפפות ומנקה, ומקווה שמחר ידידי החתול ימצא לעצמו פינה אחרת. למרבה הצער, התקוות והתפילות לא עזרו. ההרגל הנפסד לא פסק. החלטתי לא לוותר. התיישבתי ליד חלון עם זווית אסטרטגית. חיכיתי. שלוש שעות. בסוף הוא הגיע, והתחיל באופן לא מפתיע במלאכתו. צעקתי לו: "היי, מה אתה עושה?!". הוא לא התרגש, המשיך בשגרתו, הסתכל עליי במבט של "אני הבוס, חביבי", סיים, והלך.
הוא מתמיד. גם העץ. שניהם לא מתכוונים לוותר לי. וכך מצאתי את עצמי, אדם בוגר עם חלומות קטנים ופשוטים על גינה, נגרר לקרבות מול איתני הטבע, ומפסיד בגדול. בעצם מה היה רע כל כך בקצת פיח של אופנועים?
התרעות פיקוד העורף