כשהזמן רץ אחורה: אני מתחילה להבין כמה דברים חשובים | טליה לוין

יותר מ–30 שנה אני צועדת הלוך ושוב לאורך רחוב אלנבי בתל אביב, בצדדיו המשתנים ובאפיזודות שונות של חיי. כמעט כל בלטה, פינת רחוב או חלון ראווה נטוש, מאובק ומצהיב מזכירים לי משהו אחר: לפעמים זה רק רגש, לפעמים זה מישהו שצעד לידי, ולפעמים אני זוכרת את עצמי הולכת שם לבד מחפשת משהו שתמיד חיפשתי, אבל לא ידעתי אז לשים עליו את האצבע. מה בדיוק ביקשתי למצוא, ומה היה חסר לי.

היו לי נקודות עצירה קבועות לבהייה: חנות פרוות, חנות ספרים, חנות לכלי נגינה. ולפעמים, כשהמחשבות היו ממש נודדות, הייתי עוצרת בלי לשים לב מול חנות שמלות מפוארות מוזרה, שתמיד המוכר הנמרץ שכנע אותי להיכנס אליה ומעולם לא העזתי.

לפעמים, כשאני מריצה לאחור את הזמן כדי לעשות סיכומים על מה היה ואיך היה, אני נפעמת מתחושת החיפוש התמידית שקיננה בי אחרי הנעלם העמום במשוואה, החתיכה החסרה בפאזל, זו שלא ידעתי אף פעם מה היא, איך ואיפה לעזאזל מוצאים אותה. אנשים נוסעים עד סוף העולם, שותקים במנזרים, מתרגלים מדיטציות ומחפשים את האור רק כדי למצוא את החלק החסר הזה בפאזל הפנימי של הנפש, אני הייתי פשוט צועדת הלוך ושוב בוהה בעיר שתמיד ובאופן קוסמי נתנה לי תחושה של בית.

כמי שגדלה בחולון, רחוב אלנבי בתל אביב היה תחנת מעבר מבחינתי בין שתי הערים, המקום שאליו כל האוטובוסים התנקזו בבליל של תחבורה. במקום לנסוע לבית ספר, הייתי חוצה את הכביש לתחנות לכיוון תל אביב, יורדת באלנבי ויודעת שמשם אני יכולה להגיע לכל מקום שארצה ברגל ועוד להספיק לחזור בזמן בשעה שבה היו אמורים להסתיים הלימודים.

הרחוב הזה, שמזוויות מסוימות נדמה שקפא בזמן ומזוויות אחרות השתנה כליל, עדיין עומד כאן. ישן, מטונף, חפור כולו. תמיד חם ומחניק שם, גם בחורף. כאילו כל הפיח והעשן של העיר מתנקזים לאזור הזה רגע לפני שהם מתפזרים החוצה אל הים. השנים האחרונות לא עשו איתו חסד, עבודות הרכבת הקלה חנקו את הסוחרים ובעלי החנויות, שרובם ככולם זוכים בתואר קצת עצוב כבני הדור האחרון של בעלי המקצוע של פעם. קשה לי להאמין שמישהו יירש אותם או את העסק שלהם במתכונתו הישנה, גם אם עוד יתרחש נס ובעתיד אלנבי יחזור להיות מרכז שוקק של העיר.

לאחרונה, ביום שהיה יותר מדי מחניק מכל מיני סיבות שיש פה בשפע, חיפשתי מפלט, וגם חנות לתיקון שעונים. מצאתי את עצמי, כמו אליס בארץ הפלאות, נשאבת לחנות ישנה בקומת הכניסה של בניין מתפורר, שמעולם לא הבחנתי בו. השען, עוד אחד מבני הדור הנעלם, ישב מאחורי דלפק והמשיך בעבודתו כאילו הזמן עצר מלכת.

לרגע חשבתי שאני בסצנה מתוך מחזה ישראלי משנות ה־30. שעוני קוקייה מתקתקים מסביב בקצב לא אחיד, חלקים אבודים של שעוני יד מפוזרים על השולחנות, ובמרכז ניצב שעון עצום שהשעות בו כתובות ביידיש. "יש רק אחד כזה בעולם", אמר האיש, שזכוכית מגדלת הייתה דבוקה לעינו, בזמן שהחזיר לחיים את שעון היד שלי שחדל לפעול. מאחוריו, בכוך קטן, עמד רדיו גדול שפועל על סוללות, שבקע ממנו בקולי קולות שיר שהצלחתי לאתר אחר כך בגוגל כביצוע של נחמה הנדל. "כמה שנים אתה פה?", שאלתי והוא אמר, "את לא תל אביבית אמיתית אם את לא מכירה".

מאה שנים החנות הזו קיימת, עברה מדור לדור ונשארה באותה מתכונת, באותו מקום, בבניין שספג הדף ממתקפת הטילים האיראנית ובמזל גדול לא קרה שם כלום. כנראה שככה זה עם בתים ישנים מאוד.

בדיוק ברגעים האלה, שבהם נדמה לי שפעם היה פה קסום, אני נזכרת באפיזודות היסטוריות שמוכיחות לי שלא. העיר התרוקנה מתושבים בזמן מלחמת העולם הראשונה, הופצצה במלחמת העולם השנייה ונבנתה מחדש, ומאז הפכה לעיר של תנועה מתמדת. רק שנדמה שמדי פעם, במיוחד עכשיו, היא זקוקה למי שיכוון את המחוגים שלה ויחזיר לה את הקצב.

מאה שנים החנות הזו עומדת כאן באלנבי, ברחוב שכבר לא עוברים בו אוטובוסים. אני עדיין משוטטת בו, אבל קצת אחרת, עדיין בוהה מול חלונות ראווה אבל בלי חיפושים אחרי משהו עלום שאני צריכה למצוא. מעולם לא עצרתי לבהות מולה. מזל שהתקלקל לי השעון.