שבוע שעבר סיפרתי לכם על המסע שלי לפולין יחד עם המכון למורשת החסידות, על הכמיהה שלי לאותם הלימודים, על היצר האלוקי והיצר הבהמי, המלווים בניגוניו של הבעל שם טוב, ועל הוויסקי הזורם בין הלכה לפסוק, כדי לרכך את כל מה שמציף, להעיף את כל מה שמכאיב, ולמלא בחללים הנוצרים שמחה טהורה.
באחד הימים נסענו לקברו רבי אלימלך מליז'נסק, שפיתח את תורת החסידות וחיבר את ספר "נועם אלימלך" המפורסם. בעבר, כששמעתי את שמות הרבנים האלו, לא ייחסתי להם חשיבות, זה נשמע לי חרדי מדי, קודר, אפל ולא מענייני. בפרט כשהכל היה במעטפת אשכנזית שלא תאמה את מוצאי, ובתור אשת מילה, הכותבת בשפה מאוד שגורה ונוחה, המילים, הארמית, היידיש, שום דבר מכל זה לא התחבר לי. כן יכולתי למלמל את "יידישע מאמא" אבל יותר מזה, כלום.
ברוב הזמן במסע הזה הייתי חלק מרכזי מהקבוצה, הצחקתי את כולם, התפלפלתי עם הרבנים, התהדרתי בפסוקים שלמדתי מאבי ומסבי ואפילו העזתי לשאול את הרבנים אם באמת קיימת מצווה לבוא ולתקוע לאישה בביתה.
"כן מרסל", הם כבשו את צחוקם, "אם אישה לא יכולה להגיע אל בית הכנסת מסיבות כאלו ואחרות, אפשר לתקוע לה - בשופר", ציינו בקול מתקן, "בביתה".
"ואם נגיד היא גרושה ונתקעה בלי בייביסיטר?", הקשיתי.
כולם צחקו, גם הם.
"מספיק לך עם הוויסקי", אמרו לי ורגע אחרי מזגו לי עוד קצת לכוס.
ביום הספציפי ההוא הנחתי את ההומור בצד, לא רציתי לבלוט, גם כשידעתי תשובות על שאלות ששאלו וגם כשהיה לי משהו מצחיק או מעניין לומר, העדפתי לשתוק, לא יכולתי אחרת. עוד גורם לזה היה בית הכנסת שבו ביקרנו כמה שעות קודם לכן, קובי תקע בשופר ואז קרא בקול גדול "שמע ישראל" כולם הביטו בו, אני העזתי והלכתי אל ארון הקודש שהנאצים שכחו לשרוף. עניין אותי אם מאחורי הפרוכת חבוי ספר תורה, הסטתי אותה בעדינות ובאמת, היה שם ספר תורה ישן, מהודר מאוד וקטן. קובי המשיך לתקוע בשופר, והדמעות יצאו מבלי לשאול אותי לפני. כאב לי על אמי ועל עברי ועל צלקותיי ועל עמי, זה החופשי וזה הכבול. ובכל זאת, ידעתי שיבוא המזור ואיתו המנוחה והשלום.
כשירדנו מהאוטובוס וצעדנו לכיוון הקבר, התנתקתי לגמרי מכולם. צעדתי בשולי הדרך, גם המאבטח הרציני שהצמידו לנו לא אמר לי מילה. הייתה שם צינה טובה, שקט שכמותו לא שמעתי המון זמן ויער גדול וירוק. רגע לפני הכניסה, ראיתי שתי דמויות ישובות האחת ליד השנייה, לבושות חלוקים לבנים מכף רגל ועד ראש ומולן שולחן וגם עליו מונחים חלוקים לבנים ומפוארים. לא יודעת למה, אבל לרגע עלתה בי דמותו של הבאבא סאלי. כך בדיוק הוא היה לבוש. אמי ז"ל לא האמינה ברבנים, לא פקדה קברים ומקומות ציון, וגם אלו שחיו, הטיפו וביקשו בעיקר תרומות, לא עברו לה בגרון. "הכל פוילעשטיק" היא גיוונה את שפתה וסיננה ביידיש, "אם את רוצה לתת תרומה, תני למשפחה שאין לה, לא להם".
אבל בבאבא סאלי האמינה בכל ליבה. לפני שנתיים, כשחליתי, עלתה לבדה אל הבאבא סאלי בנתיבות וביקשה ממנו מרפא. גם כשביקשתי להיכנס להיריון, גם כשאחיות שלי עמדו בכל מיני צומתי דרכים, וגם כשהיא הייתה צריכה מנוח לנפשה. איכשהו, תמיד, הכל התגשם לה. אבל הבאבא סאלי מוצאו ממרוקו, ואנחנו בתוך עיירה בפולין. מה הסיכוי? ניגשתי אל השולחן. בתוך הגלביות־כפתנים, הגדולים האלו, ראיתי שני אנשים צעירים. "שלום", אמרו לי בעברית, "מה קורה?".
"אתם מישראל?", שאלתי.
"ברור, אנחנו רוצים להגיע לאומן, אבל גירשו אותנו ממולדובה, ועברנו דרך מרוקו, וקנינו את כל אלו בגרושים, ועכשיו אנחנו מוכרים פה גלביות וכפתנים כדי להגיע לאומן לקראת ראש השנה", תמצת לי אחד מהם. הם נראו ילדי מסיבות טבע כאלו. חייכתי אליהם, איזה מסע הם עשו, לא ידעתי כמה מכל זה אמת וכמה בדיה של איזה תוסף משנה תודעה שלקחו.
"כמה כל כפתן?", שאלתי, "יש לכם גם לילדים?". קניתי לגפן הרבה צעצועים מאחד הקניונים שם, אבל כפתן יכול להיות מזכרת יפה. הם התלחששו שנייה, אני מניחה שלא באמת ציפו שמישהו, במקום הכי חרדי שקיים, יקנה מהם דבר כזה.
"מאה דולר", נקב אחד מהם.
"על מה מאה דולר?", יצאה לי כל הישראליות.
"זה המחיר", החליטו.
"טוב, בהצלחה" אמרתי והתקדמתי, ציפיתי שיתחרטו, או יוזילו את המחיר, אבל זה לא קרה, אם תשאלו אותי, הם רק רצו לעמוד שם, לספוג ממה שיש למקום לתת להם.
והיה לו.
קיר דק הפריד בין המקום שבו ישבו הנשים, למקום שבו נקבר הרב והתפללו הגברים, אבל הבידוד לא היה מוחלט, הנשים יכלו לכתוב מכתב, לבקש בקשות, להיכנס ולהניח סמוך לקברו. לא הרגשתי צורך לעשות את זה, אף פעם לא ביקשתי דברים על קברים, אבל כן הנחתי את ראשי על אחד הקירות, פתחתי ספר תהילים וקראתי כמה פרקים. לאחר מכן יצאתי בשקט מהמבנה והלכתי לכיוון היער. "לאן את הולכת?", שאל אותי המאבטח הנאה. "לשירותים", עניתי לו. "זו לא הדרך הזו", הביט בי בפנים חשדניות. למזלי קיבל טלפון מנהג האוטובוס והלך אל שלו, התקדמתי במהירות אל היער, כן, יער בפולין, אסוציאציות לא טובות. אבל לא חשבתי על זה באותו הרגע.
אף פעם לא ראיתי עצים ירוקים כאלו, וגם לא גבוהים כאלו, ולא היו חרקים מציקים או שבילים שלא נוח לפסוע עליהם, גם לא נכנסתי יותר מדי, אחרי מאה מטרים עצרתי והבטתי השמיימה, עיניי לא הסתנוורו, השמש עוד לא עלתה במלואה, יכולתי לחזות בשמיים אפורים, זרועי עננים ולא מאיימים. אף פעם לא כתבתי כל כך הרבה תיאורי אווירה, אבל הטור הזה מחייב, עימכם הסליחה.
טוב מְאֹד לְהִתְפַּלֵּל וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בַּשָּׂדֶה בֵּין עֲשָׂבִים וְאִילָנוֹת, כִּי כְּשֶׁאָדָם מִתְפַּלֵּל וּמְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בַּשָּׂדֶה, אֲזַי כָּל הָעֲשָׂבִים וְכָל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה כֻּלָּם בָּאִים בְּתוֹךְ תְּפִלָּתוֹ וּמְסַיְּעִין לוֹ וְנוֹתְנִין לוֹ כֹּחַ בִּתְפִלָּתוֹ וְשִׂיחָתו".
דיברתי איתו, לראשונה, אחרי שנים רבות. לא סיפרתי לו מה קרה, שכן הנחתי שהוא יודע הכל. לא באתי אליו בטענות, מה זה יעזור לי? אבל שאלתי המון שאלות, וביקשתי ממנו שייתן לי תשובה, לא חייב באותו הרגע, לא חייב בדרך התורה ולא בדרכים הידועות. בכל דרך שהוא מוצא, שייתן לי תשובות. שאלתי על אמי, איך עזבה ולאן היא עזבה, והאם הנשמה שלה מתגלגלת עדיין או מצאה מנוחה ושוכנת במקום שבו טוב לה יותר? שאלתי על כמה נערות שנרצחו בנובה ואת שמותיהן זכרתי, איך הוא נתן לזה יד ומה תהיה הנקמה הכי טובה באויבינו, האם על ידי עין תחת עין? או בדרכי שלום? שאלתי על עצמי, ועל הגוף שלי שלא מוצא מנוח, ואפילו על הגרוש שלי, והסובבים שלי, והטינה שיש לי כלפי אנשים, ושאלתי אם יעזרו התפילות מתוך הספר או שטובות התפילות שבעל פה, ואם יקבל אותי אליו גם אם לא אשמור שבת, אלבש גופיות ומדי פעם אחטא בלשון הרע, כי היצר יודע להאפיל עליי כשהוא ממש רוצה.
ישבתי במושב האחורי של האוטובוס והבטתי מהחלון, הגשם התחזק והתחזק. היער נשאר עומד ושני הבחורים, הלבושים בגלימות מלאכים מפוארות, עמדו זה מול זה, פרשו ידיהם מעלה, רקדו, רקדו ורקדו.
ונכתב לו ספר החיים.
התרעות פיקוד העורף