נולדתי שנתיים אחרי שסבא שלי נפטר, ובכל זאת רוחו מרחפת מעל חיי ומעל חיי משפחתי בכל יום: אם בפקק במחלף על שמו, אם במור"ק מהעבר ואם בשאלה מה היה עושה היום, שנה בתחילת אוקטובר אני מקבל תזכורת בקבוצת הוואטסאפ העונה לשם ״אזכרה רא״ל משה דיין״, שיום השנה למותו של סבי מתקרב ושטקס האזכרה השנתי למותו מטעם משרד הביטחון ייערך בבית העלמין בנהלל.
מעולם לא הלכתי לטקס הזה. מדי פעם אני פוקד את קברו של סבי, כשאני כבר מגיע לבקר את אבי או סבתי, שטמונים שם בבית העלמין. על הדרך אני כבר עולה שורה ונעמד מול קברו של אדם שמעולם לא פגשתי אך רוחו מרחפת מעל חיי וחיי משפחתי יותר משל כל אדם אחר. מעולם לא פגשתי אותו. נולדתי שנתיים לאחר מותו. ולעיתים נדמה לי שהקשר היחיד שלי אליו הוא כשאני נוסע לדרום הארץ והרדיו מבשר לי על פקקים במחלף משה דיין בראשל"צ ואני מסנן “כוס אמק". יש לי סבא שהוא פקק תנועה פוטנציאלי.
קצת לפני מותו הוא התראיין לאיזו כתבה ב־BBC ושם ליוו אותו לבית העלמין של נהלל. הוא נכנס בשער בית העלמין והכריז: ״כאן אני הולך להיקבר. במקום הזה, כשממול נשקף לו הכפר שבו גדלתי, נהלל, וכשמסביבי קבורים כל האנשים שהקדישו את חייהם למדינה בעבודה קשה כחקלאים. אני לא רוצה שיינשאו נאומים בלוויה שלי לאחר מותי. בשבילי, להיקבר כאן, עם האנשים האלו, זה העיטור הגדול ביותר שאני יכול לקבל. להיקבר במקום הזה, עם הנוף המשקיף אל עבר הכפר בו גדלתי, נהלל, ועל השדות של עמק יזרעאל, אין נפלא מזה״.
ואכן, כעבור שנה הוא נפטר ונקבר כאן בבית הקברות של נהלל - שזה בית החרושת הרשמי לייצור הדיינים, הגפנים ושות' (ואולי תגידו שזה לא מפתיע שהמקום היחיד בעולם שבו חשבו שיהיה זה רעיון טוב לבנות יישוב עגול הוא אותה חממה שטיפחה את משפחת דיין).
תמיד כשאני חולף על פני קברו, אני נזכר במשהו שאמר כמה פעמים בחייו ומוזכר בכל ביוגרפיה שנכתבה עליו. ״מעולם לא שלחתי חייל למשימה שלא הייתי מוכן אני להישלח אליה״, הוא אמר וגם דאג לשלוח את עצמו לחזיתות באופן כזה שהקנה לו שם של מי שמנהל מערכת יחסים משונה עם המוות (נניח כרגע למערכות יחסיו המשונות האחרות). למעשה, מעולם בתולדות המטכ״ל לא היה רמטכ״ל (ואחר כך שר ביטחון) שהתעקש כל כך לא להיות בבור בקריה ולצאת במקום זאת לחזיתות.
את התפיסה הצבאית ההתקפית שפיתח ושכלל, לומדים באקדמיות צבאיות בכל העולם, והיסטוריוניים צבאיים רבים יעזו להגיד שהוא אחד מהגנרלים הגדולים ביותר בכל הזמנים בכל הנוגע להתקפיות צבאית, לניוד כוח צבאי באופן זריז ולפשיטות פתע ולחימת קומנדו.
בכל הנוגע לחייו האישיים, הוא החזיק בתפיסת עולם שאומרת שהוא מעולם לא טען שהוא האדם המוסרי בעולם ויש לשפוט אותו אך ורק על מעשיו בתחום הציבורי. חייו הפרטיים לא נוגעים לאיש. את הדין הוא ייתן רק על מעשיו בשדה הציבורי. והוא גם נתן את הדין כשהיה צריך לתת. לקיחת האחריות שלו ושל גולדה על מחדל 1973 מרחפת מעל ממשלת נתניהו כל הזמן מאז 7 באוקטובר.
44 שנים ימלאו ללכתו ב־16 באוקטובר. לא ניתן שלא לחשוב מה הייתה השפעתו על המציאות ב־44 השנים האלו אלמלא היה נפטר בפתאומיות בגיל 66 ומה הוא היה עושה ברגעים ובאירועים רבים בשנים הללו, ובמיוחד ב־7 באוקטובר.
התרעות פיקוד העורף